יוסף לוי

בן יחיד להוריו, נסים ואסתר, שניהם מילידי ירושלים העתיקה. האב עורך דין וותיק בירושלים וממוצא רבנים ידוע; גם האם מוצאה ממשפחה ידועה שאביה, הרב אברהם פילוסוף, היה אב בית הדין של העדה הספרדית בירושלים וחבר הרבנות הראשית. נולד ביום ג' בתמוז תרצ"ד (16.6.1934) בירושלים. אחרי שסיים את בית הספר התיכון ברחביה שבירושלים למד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית שם, ולפני שסיים אותו כבר החל את לימודיו בכלכלה ותוך כדי לימודים אלה כבר למד מינהל עסקים. קיבל תואר M.A בכלכלה ותוך כדי כך עבד באגף מטבע חוץ שבמשרד האוצר. לאחר מכן הוכתר בתואר דוקטור למינהל עסקים באוניברסיטה של שיקאגו במדינת אילינוי אשר בארה"ב. לאחר גמרו את לימודיו בחו"ל התחיל להרצות באוניברסיטה העברית בירושלים במינהל עסקים. התכונות שציינו אותו היו: אהבה, צניעות, יסודיות ומסירות. הוא היה רגיש וסגור. שיעוריו היו מעניינים ומוכנים להפליא ונכונותו לעזור לתלמידיו להצליח היתה ללא סייג. מעולם לא פגע באדם והתרחק מן ההתרברבות. מן המציאות לא ניתק את עצמו ובעיות הבטחון הטרידוהו תמיד. בעיקר שיקוליו הבטחוניים הנחוהו להיות פעיל באגודה לשינוי שיטת הבחירות שהיה בין מקימי סניפה בירושלים. בשעות הפנאי התמסר לספורט - בעיקר למשחק טניס, לשחיינות ולטיולים בארץ, אשר אהב ואשר בה הכיר כל שביל והר בפקדו את אתריה ובנשמו את אווירה. לצה"ל גויס באוגוסט 1952 והגיע לדרגת סגן בשנת 1956 וסיים את שירותו הצבאי כקצין בחיל השריון אבל מטעמי בריאות נאלץ לעבור ליחידת מטה. בתנאי שלום הסכים לשרת במטה, ובייחוד שהדבר היה קשור בניצול כשרו המדעי. אך כשפרצה מלחמת ששת הימים לא נח ולא שקט עד שנתקבל ליחידה קרבית וחבריו התפעלו ממרצו הרב עד שאחד מהם התבטא כי "יוסי ראה את המלחמה כאילו היתה זו מלחמתו הפרטית". כאשר הופיע בפלוגה והודיע שסופח אליה כקצין נוסף משך מיד תשומת לב גם בין החיילים וגם בסגל, בשל צניעותו והתנדבותו לכל תפקיד. עיקר מסירותו התבטא עם משימת הפלוגה הראשונה בביצור יעדים סביב מבואות ביתר ובמשך כל שעות היממה היה נע עם רכבו הפרטי בחיפוש אחרי ציוד נוסף ואמצעים לשכלול הביצורים. ראה מלאכת קודש בביצורים ודאג שהכוח שבא להחליף את האנשים ידע כיצד להפעיל את הכלים. נשאר במבואות ביתר להורות, לייעץ ולהדריך - וביום הראשון למלחמה הצטרף לפלוגה. בעת התארגנותה בארמון הנציב הבחין שהציוד טרם הגיע ונטל על עצמו להביא אותו ממחנה אלנבי תחת מטר אש וכדורים. דאג לספק לחיילים גם בגדים חמים שהצליח למצוא במחסני או"ם בתוך ארמון הנציב, למען ייחם להם, וגם מנות מזון למען לא ירעבו. ביום כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), הוא היום השני למלחמה, היה בעמדת הפיקוד ובשעת הפגזת הטנקים על הארמון חדר פגז אחד לעמדה וגרם לפציעתם של כמה חיילים ואף לנפילתו הוא. הניח אשה בהריונה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. מפקד יחידתו כתב במכתב התנחומים שלו: "יוסי הוכיח את עצמו כמתכנן מעולה. לאחר שכל החברים נואשו מביצוע תפקיד מסוים היה יוסי מופיע ומתווה דרך פעולה שאף אחד לא העלה בדעתו". בספר "נזכור", בהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, בעריכת יהודה האזרחי, הובאו תולדותיו ותיאור קרבו האחרון.