Tamir Yaari

בן זבולון וחוה. נולד ביום ט' בשבט תשי"ב (5.2.1952) בתל-אביב. מראשית צעדיו בביה"ס היסודי בגבעתיים התבלט בתבונתו ובכישרונותיו, בהשתלבותו בחברת הילדים ובנטילת חלק בפעילויות השונות של בית-הספר. כנער הצטרף תנועת 'הנוער העובד והלומד' והיה מהפעילים בין בני-גילו. לרגל שליחותו של אביו לחו"ל נסע תמיר עם בני משפחתו לארה"ב, והוא בן שלוש-עשרה. במשך שלוש שנות שהותו שם התפתח והרחיב אופקים. המגע עם תרבויות שונות והמפגש עם נוער שקרקע צמיחתו אחרת הטביעו חותמם על הנער שנאבק בקשיי הלשון החדשה עד היקלטו בסביבה המנוכרת. הוא בירר את חבריו הטובים, ואלה היו לו כאחים. יחד למדו והשתעשעו, יחד ארגנו 'נבחרת' למשחקי-שחמט, שפעילותה היתה רבה בבית-הספר ומחוצה לו. יחד הכינו 'נושא' בעבודה עצמית - נושא שתמיר גילה רגישות לגביו מאז משפט אייכמן - מרד גיטו ורשה. העבודה הוצגה בפני הכיתה בנוכחות מנהל בית-הספר ומוריו וזיכתה את יוצריה בהערכה רבה שלכל הנוכחים. גם ב'תיכון' לא נרתע תמיר ממשימות קשות ומסובכות. כאן ניסו שלושת הרעים את כוחם בבניית מחשב, הלבטים היו רבים והמכשולים מזומנים על כל-צעד. תמיר תר אחרי כל חומר-עזר שבכתב, ביקש עצתם של בעלי-מקצוע, ליקט ואגר כל כפיס-עץ ובורג שעשויים היו לשמש ב'מעשה המרכבה' - ואכן, המחשב הורכב ופעל בזכות ההתמדה והעקביות של בוניו. בשובו ארצה נקלט תמיר בבית-הספר התיכון ע"ש קלעי, בגבעתיים. הימים - ימי התקוות והשגשוג שלאחר מלחמת ששת-הימים. טיולים וסיורים זימנו פגישות עם אוכלוסיה שלא הכירה קודם-לכן. התעוררו שאלות, וספקות נלוו למה שהיה עד כה בחזקת ודאי. בצד שקידה על לימודיו הרבה לעסוק בתחביבים - צילום ודאייה. בדאייה ראה ראשית הגשמת חלומו - הטיס. עם גיוסו לצה"ל, בקיץ תש"ל (1970), נתקבל לקורס-טיס שבמהלכו יצא עם אחדים מחבריו במשלחת ליצג את ישראל. כחניך בקורס נתקל בקשיים לא-מעטים. רצונו העז והתמדתו עמדו לו, עד שנענדו כנפי-הטיס לחזהו. גם באפרוריות של חיי המעשה, כטייס מתחיל, נזקק תמיר לאורך-רוח ולמשמעת עצמית חזקה כדי להוסיף ולשפר את יכולתו, מאזין לותיקים ולומד מניסיונם. בנועם הליכותיו ובאצילותו רכש אמונם וחיבתם של מפקדיו וחבריו. במלחמת יום-הכיפורים מילא תפקידיו ללא-לאות. היה מגיע בכל עת לכל מקום שנדרש. עמד על משמרתו ועם-זאת שקד על שמירת קשר עם הבית ועם כל היקרים לו. בעת זו התנסה בחוויות קשות שרישומן ניכר בו זמן רב לאחר המלחמה. בהמשך השירות שימש תמיר כקצין-מבצעים וכמדריך-טיס בבית-הספר לטיסה של חיל-האויר. גם בתפקידיו אלה עמדו לו תכונותיו וכישוריו. תמו חמש שנות שירותו בחיל-האויר. מצפונו חייבו להמשיך בשירות הצבאי. נפשו חשקה בלימודים. תמיד התבלט בבגרותו גם בהתבטאויותיו ובשיקוליו. משהחליט, פנה לטכניון בחיפה הוא מילא את חובותיו כסטודנט והקדיש את מרצו ללימודים. גם לא בחל בשום עבודה כדי לעמוד ברשות עצמו. ובצד אלה - ימי-אימון רבים לשמירת כושרו כטייס. חיל-האויר הוסיף להיות ביתו והוא מילא כל משימה שהוטלה עליו אגב מסירות ותחושת- אחריות. בקיץ תשל"ו (1976) נשא לאישה את חברתו מירי, ויחדיו הקימו בית חם ופתוח לכול. במאי 1977 נקרא לשירות-מילואים ובמהלכו יצא לביצוע משימות ולתרגול. ביום כ"ט באייר תשל"ז (17.5.1977) נפל בעת מילוי תפקידו - בהותירו את רעיתו הצעירה, הוריו, אחיו ואחותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבנחלת-יצחק. מפקד הטייסת, שעשה עמו כברת-דרך וליוה את התקדמותו בחיל-האויר, העיד עליו: "תמיר היה לנו חבר לחיים ולעבודה, ללחימה ולבילויים. בחברות זו המשיך גם בצאתו לשירות מילואים שבו מצא את מותו. תמיר הגיע ליחידה כטייס צעיר ומיד מצא את מקומו בתחום המקצועי, כטייס וכקצין, וכן בתחום החברתי, בהמשך דרכו בלט ביושרו ובאמות- המידה במוסריות שלו, שהכתירו אותו כמבקר בלתי-רשמי שלנו. תמיר היה בעל סמכות להעיר ולבקר מעל ומעבר למקובל במסגרת הצבאית, וביקורתו נתקבלה תמיד במלוא- הרצינות. פרק הלבטים וההיסוסים שעבר עליו לפני השחרור הראה לי, עד-כמה איכפת לו ועד-כמה חשובים הדברים שעשה. אין מלים שיביעו את הצער. הכאב עמוק. גאים אנו, שתמיר היה לנו חבר".