Matityahu Fisher

בן רחל ויששכר-יהודה, נולד ביום י"ג באלול תרפ"ז (10.9.1927) בעיירה פטרובו-סלו, שבצפון יוגוסלביה, בקהילה שנמנתה עם האיים המעטים של יהדות מסורתית-שורשית בקרב יתר הקהילות של יהדות דועכת באזור ההוא, שבדרום הונגריה לשעבר. מתתיהו למד בבית-הספר היסודי של הקהילה ואחר-כך ב"ישיבה", ובשעות הפנאי היה עוסק בניהול אחוזת המשפחה. יהודי העיירה חיבבוהו כבחור יודע תורה, פיקח, מעשי ונעים בהליכותיו עם הבריות. כשפלשו הגרמנים ב-1941 ליוגוסלביה והחזירו את האזור להונגריה, הכביד השלטון ההונגרי את ידו על היהודים ועל מקורות מחיתם, ומתתיהו נרתם כליל לעזרת הוריו. ב-1944 גורש עם המשפחה ועם כל יהודי העיירה למחנה-ההשמדה אושוויץ, ואחרי שלקחו את אמו אל הכבשן טילטלו אותו ממחנה למחנה בגרמניה והעבידוהו בפרך ובסוף חלה בטיפוס. בשעת השחרור על-ידי הצבא האמריקני היה משקלו ירוד ביותר, 30 ק"ג. חודשים אחדים הוחזק בבית-חולים ומשהחלים הצטרף לקבוצת הכשרה של תנועת "תורה ועבודה". אירגן קבוצה בת 48 חברים וסידר בה שיעורי עברית, תלמוד והשתלמות כללית. בשומעו ששרידים ממשפחתו הגיעו הביתה נסע לעיירתו ומצא את ארבע אחיותיו. אחת מהן נאותה לעבור עימו את סכנות "נתיב-הבריחה" לאיטליה ושוב הצטרף למחנה של תנועתו והיה פעיל בענייני הארגון והתרבות ובעיקר בהחשת העלייה. העפיל ארצה בחודש ינואר 1946 באונייה "אנצו סירני". עודד בדרך את הכושלים, וכשתפסו הבריטים את האונייה הניף על ראש התורן את הדגל הלאומי, שאחותו הכינה עוד באיטליה. במחנה עתלית הצטרף לקבוצת-הגשמה ואחרי השחרור יצא עימה להצטרף לארגון "תקומה" שחנה אז בכפר הרא"ה. מתתיהו הסתגל במהרה לתנאי החיים החדשים, כעבור חודש כבר דיבר עברית רהוטה ומראשית בואו היה חבר פעיל ב"הפועל המזרחי" וב"הגנה". מסיבות משפחתיות עזב את קבוצתו ועבר לנתניה, נאבק קשה בחוסר עבודה עד שהסתדר בעבודה כרצף בבניין. עבר לפרדס כץ ואחר-כך לבני ברק והתערה במקצועו החדש ואת שעותיו הפנויות הקדיש ללימוד תורה והשתלמות כללית ולהכרת הארץ ובעיותיה. בתקופת מלחמת-העצמאות גויס ב-1.2.1948 ל"משמר העם", ולהפצרותיו הועבר למחלקה קרבית בגדוד של חטיבת "אלכסנדרוני". סיים קורס מ"כים וקיבל המלצה להעלותו לדרגת סמל. כמפקד התנהג בענווה ובתבונה והיה למופת מעודד לאנשיו במסירותו, באומץ-לבו ובקור-רוחו במצבים קשים. הוא השתתף בכיבוש מחנה תל ליטווינסקי (תל השומר), חיריה, סאקיה, סלמה, קאקון, טנטורה, קולה, איגזים, ג'בע ולוד, ובראשית החורף הועברה יחידתו לדרום. בעת מבצע "חורב", נערך מבצע "חיסול" נגד "כיס פלוג'ה", שבו היתה לכודה חטיבה מצרית. ההתקפה נערכה על אגפו המזרחי של ה"כיס" וכוחות "אלכסנדרוני" תקפו את עיראק אל-מנשיה. הכוח הצליח לכבוש חלק מהכפר, אך ההסתערות על התל מצפונו נהדפה. בינתיים התאוששו המצרים, תקפו נגד בעוצמה רבה, ואילצו את כוחותינו לסגת ולפרוץ להם דרך מן הכיתור. מתוך דאגה לחיילים, שלא הספיקו להגיע לריכוז המחלקה לפני ההיערכות לפריצה החוצה, ביקש רשות ממפקד המחלקה להישאר כדי לאסוף את שאר האנשים ולפרוץ עימהם, ואכן הם הצליחו בהנהגתו לפרוץ להם דרך ולחזור. בפעולה זו נפצע, ביום כ' בכסלו תש"ט (28.12.1948) וביקש מאנשיו שיקחו את שאר הפצועים והוא יחזור בכוחות עצמו, אך לא חזר. נקבר בפלוג'ה. לאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.