פנחס ראם

בן טובה ויהודה, נולד ביום ד' בתמוז תרפ"ג (18.6.1923) בווארשה, בירת פולין. בהיותו כבן שנתיים, בל"ג בעומר תרפ"ה, הגיע ארצה עם הוריו שהתיישבו בפתח תקווה. תחילה למד בתלמוד-תורה "שארית ישראל" ולאחר שהוכרו כשרונותיו כ"עילוי" נשלח בהיותו בן תשע ללמוד בישיבת "תפארת ישראל" בחיפה. משם עבר לישיבת "חברון" בירושלים ולמד בה שנים אחדות. הוא רכש לו ידיעה רבה בתורה והשתלם באופן פרטי בידע כללי. תחת רושם הזוועה של הרג בחורי הישיבה בחברון בפרעות תרפ"ט החליט, כי אסור שדבר כזה יתרחש שנית ועל הבחורים להתאמן בנשק ולהיות מוכנים להילחם באויב וגם בשלטון התומך בו. בשל כך הצטרף למחתרת האצ"ל ולפרנסתו החל לעבוד בליטוש יהלומים. בכשרונותיו הטבעיים (שנתגלו גם במוסיקה: כשישב לראשונה ליד פסנתר, בלי כל לימוד ואימון, הפיק ממנו מנגינות יפות) נתגלה במהרה כעילוי גם בלחימה, בהדרכה ובאימון ופעל שנים אחדות בפתח תקווה, בכינוי "ראש קבוצה נחמיה". הועבר לתפקיד אחראי בחיפה ובגליל, בכינוי "סמל א' בנימין", והצלחתו עלתה בהרבה על תקוות מפקדיו. הוא רכש חברים רבים, חינך אותם והדריכם ברוח ובמעשים ויצר מזיגה מופלאה בין חומרתו של מפקד ובין חביבותו של חבר. בחורף תש"ח, בהתבלט הצורך באחווה בין כל המגינים והלוחמים, חשבו הוריו שפעולתו במחתרת כבר נעשתה מיותרת וביקשוהו לשוב הביתה (אחד מאחיו, גם הוא חבר אצ"ל, היה עצור בקניה). על זה השיב להם: "נכון שבבית יהיה יותר נוח, אבל יחד עם זה ברור, שהחובה לעם עומדת מעל לכל. החזית ארוכה כיום ומשתרעת על-פני כל הארץ... ורק כאשר תהיה ארצנו השלמה חופשית ומשוחררת לגמרי יוכל כל צעיר לשוב לביתו ולבנות את חייו הפרטיים באין מפריע". פינחס עבד יומם ולילה ללא לאות בארגון ובפיקוד ובלחימה, בשיתוף כוחות אצ"ל בהגנה על חיפה העברית, בהשבת מהלומות לתוקפים הערביים ולתומכיהם הזרים - עד שבאחד מסיוריו בעמדת-ההגנה נפצע קשה על-ידי צלף ערבי. הוא הובא לבית-חולים ולמרות מצבו הקשה לא פג ההומור שלו והוסיף לעודד את חבריו שביקרו אצלו, וגם לאחר שלא יכול עוד לדבר נשאר בדעה צלולה והתגבר על מכאוביו. למחרת, ד' באדר ב' תש"ח (15.3.1948) מת מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בפתח תקווה. אחרי מותו נקרא מחנה-האימונים המחוזי על שמו במחתרת: מחנה בנימין.