Shalom Karniel Tralalar

בן הינדה ושמעון, נולד ביום ו' באב תרע"ב (20.7.1912) בעיר קרקוב, פולין, בבית חסידי-ציוני. בהיותו תלמיד הגימנסיה הצטרף לתנועת "השומר הדתי", היה פעיל ב"קן" בעירו ובמחוזות הסמוכים, הדריך וחינך וריכז סביבו צעירים רבים. כעבור זמן אף הפסיק את לימודיו באוניברסיטה והתמסר כל-כולו לעבודת התנועה כי ראה את תפקידו בהפצת רעיון הקיבוץ הדתי ותמיד הדגיש את הקשר שבין מוסר היהדות ורעיון הקבוצה. בחייו הפרטיים היה אדיב ושקט, אך בוויכוח על עקרונות וטוהר דרכה של התנועה לא ידע פשרות ולא נרתע מפני מכשולים. שלום היה ממעצבי דרכה החינוכית של התנועה ומן הראשונים שהכירו בצורך לכוון את הנוער מגיל צעיר להגשמה. הוא אירגן את חניכיו ב"קיבוץ המשותף" שליכד את המצטרפים לדרך הקיבוץ הדתי. תקופה מסוימת חי בקיבוץ-ההכשרה הידוע "עובדיה" בסלבקוב והפכו למרכז חינוכי בתנועה. שלום היה הרוח החיה בכינוסי "השומר הדתי" בפולין ובשנים תרצ"ז-תרצ"ח עבד במסירות בהנהגת "השומר הדתי" בווארשה. בין היתר טיפל בענייני חינוך והכשרה, היה מעורכי "אהלנו", בטאון "השומר הדתי" בפולין, והשתתף בשאר ההוצאות הספרותיות של התנועה. כן היה חבר המוסדות העליונים של תנועת "תורה ועבודה" בפולין רבתי. בחודש ניסן תרצ"ט עלה ארצה והצטרף ל"קבוצת אברהם" של "הפועל המזרחי" בכפר פינס. הוא התגבר על חבלי ההתערות במולדת ועבד בגן-הירק ובפרדסים עם פלוגת העבודה בנתניה. שלום היה ממחייבי עלייתה של הקבוצה לכפר עציון. והיה שם לחבר המזכירות ומעמודי-התווך של הקבוצה. ערך את ביטאון הקבוצה, פעל בענייני החברה, התרבות והחינוך. דאג ועשה לשיפור המחנה. שלום היה מיוזמיו ובוניו של "נוה עובדיה" - בית מרגוע לסופר הדתי ובית-תרבות מרכזי בכפר עציון. באחרונה עסק בהקמת בית-כנסת על שם הרמ"א (ר' משה איסרליש) בכפר עציון. שקד על פיתוח המשק ומפעליו. הוא לא בחל בעבודה גופנית ועבד ביער ובשאר עבודות המשק. בשנת תש"א נבחר להנהלה הארצית של "בני-עקיבא" ושימש בתפקיד מרכז מחלקת ההכשרה וההדרכה במשך תקופה ארוכה. הוא ערך את "זרעים", ביטאון "בני-עקיבא", הוציא לאור את הקובץ "ימי תשובה", וכן השתתף בשאר ביטאוני התנועה. בראשית שנת תש"ז נבחר למזכירות הקיבוץ הדתי והיה חבר בכמה ועדות. בין היתר טיפל בגרעיני הנוער ובקבוצות הצעירות. ערך את "עלונים" - הביטאון המרכזי של "הקיבוץ הדתי" בארץ-ישראל. היה עקבי בהגשמת תורתו ותביעותיו. נכון תמיד להתחיל בפעולה מחדש על אף האכזבות וההפרעות. היה איש האמונה השלמה וחסיד בכל הוויתו. התפלל בהתלהבות, היה ישר וגלוי-לב, שדרש הרבה מעצמו ומאחרים. שלום היה מוכן להקריב את נוחותו וענייניו האישיים לשם הגשמת שאיפות התנועה. הוא התרכז בעיקר בענייני החינוך להגשמה. באחד ממאמריו האחרונים, "על עתיד ילדינו", דרש לחנך את ילדי הקבוצה לראות ברעיון השלום - חזון, ובמלחמה - אמצעי הכרחי אחרון. שלום הקדיש תשומת-לב מיוחדת לחינוך הדור השני בקבוצה לחיי ויתור והתחשבות בזולת, ולמלחמה ביצר שלא תיפסק לעולם. וכאן מצא הרמוניה עם החינוך הדתי בכללו, כי לדעתו גם הדת מטרתה להכשיר את האדם למלחמה ביצרו. במאמרו "לקראת המדינה" (נדפס ב"עלונים" לאחר נופלו) הביע את תקוותו כי היהדות הדתית ובייחוד הקבוצה הדתית יהוו גורם משפיע ומכוון במדינה ולשם כך דרש חזית דתית מאוחדת. הוא היה מודאג מריבוי הסיעות ב"הפועל המזרחי" ושאף לליכוד התנועה. עם החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, לא היתה שמחתו שלמה, כי ירושלים ושאר הערים הקדושות וגם גוש עציון הוצאו משטחה של מדינת ישראל. אולם, כתב: "הפעם שוררת ההכרה כי דמנו לא נשפך לשוא. דם ברית הוא בחבלי הלידה של שחרור המולדת. הננו תקווה שברית זו תהיה לברית-עולם..." ביום כ"ח בכסלו תש"ח (11.12.1947) נסע בשיירה ("שיירת העשרה") לכפר עציון לאחר שנעדר מביתו שבועים בגלל שיבושי הדרכים. השיירה הותקפה, שלום הספיק לתפוס רובה של נוטר שנפל ולהדוף את המתקיפים ולהחזיק מעמד כאחרון בשיירה שעה ארוכה עד שאזלה התחמושת, ואז קרבו אליו הערבים והמיתוהו. השאיר אישה וילד בן 8 חודשים. מדברי ההספד של ההסתדרות הציונית, המחלקה לענייני הנוער והחלוץ: "היה איש יקר שעל מותו התאבלה הציונות הדתית בארץ ובגולה אבל יחיד". ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.