Moshe Friedrich

משה, בן חיה ונתן, נולד ביום כ"ב באייר תרפ"ג (8.5.1923) בפולין, בעיר סלומניקי שבקרבת קרקוב, מחוז קיילצה. כבן למשפחה דתית מכובדת, עוד לפני היותו בר מצווה למד בקבוצת נערים "בני מצווה". בהדרכת אחותו רכש לו ידיעות יסוד בלימודים כלליים, והוסיף להשתלם בהם. כשהיה משה בן 13 יצא מהבית בלא הסכמת הוריו והלך לישיבת ברנוביץ. משם המשיך לישיבת "חכמי לובלין". הוא הצטיין בתפיסה מהירה ובזיכרון נפלא, למד בהתמדה ובגיל 17 קיבל היתר הוראה. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בלובלין כ-40,000 יהודים. העיר נכבשה על ידי הגרמנים ב-18 בספטמבר 1939 ומיד החלו שילוחים לעבודת כפייה. משה גלה עם ראש הישיבה לעיירה קטנה, שם המשיך בלימודיו. אחר כך חזר לעיר הולדתו סלומניקי, שכבר הייתה כלולה בתחום הממשל הגרמני, הוקם בה יודנראט אך רוב היהודים המשיכו בחייהם הרגילים. בשנת 1942 השתנה המצב בסלומניקי, היהודים רוכזו ובראשית יוני 1942 גורשו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ. בספטמבר 1942 נערכה האקציה האחרונה, בה גורש גם משה. הוא נשלח למחנה לעבודות כפייה בסקרז'יסקו קמינקה שבמחוז קיילצה. במחנה העבודה הועסק משה באחד ממפעלי הנשק. מבין 30,000 היהודים שעבדו במקום נספו למעלה מ-20,000 מחמת התנאים המחפירים, ההתעללות האכזרית וההוצאות להורג. משה שרד, ובסוף יולי 1944 הועבר לבוכנוואלד. במאי 1945 שוחרר משה מבוכנוואלד, בבוא הצבא האמריקני. עם שחרורו נסע משה לפולין בתקווה למצוא את בני משפחתו. תקוותו נכזבה שכן כולם, עד האחרון שבהם, הושמדו על ידי הגרמנים. זמן מה עסק בהברחת יהודים מפולין לגרמניה, ובסוף שנת 1945 עבר לשם גם הוא. משה הצטרף לתנועת "נוח"ם" (נוער חלוצי מאוחד). במחנה העקורים דגנדורף שבבווריה הדרומית היה ממייסדי קיבוץ "לנגב" ועסק בו בפעילות תרבותית. כשהגיעה למחנה קבוצת נוער מפולין דאג להכשרתם. הוא ראה זאת כמשימת חייו ללמד את הילדים, שרידי המחנות, ולחנכם כבנים נאמנים לעמם ולארצם. משה הקים בית ספר והורה בו בהתאם למה שזכר מלימודיו, הוציא עיתון והירצה במסיבות ובשיעורים. עם חברי "לנגב" עלה משה ארצה באוניית המעפילים "לטרון", שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". האונייה נקנתה בשוודיה בשנת 1946 ומשם הפליגה לצרפת. 1,252 מעפילים הועלו על סיפונה בנמל לה-סיוטה בריביירה הצרפתית, ומשם הפליגו ארצה ב-19 באוקטובר 1946. הבריטים עקבו אחר האונייה מרגע צאתה לדרך, ובהגיעה ללב ים השתלטו עליה תוך הפעלת כוח. "לטרון" נגררה לנמל חיפה, ובראשית נובמבר 1946 הורדו ממנה המעפילים בכוח והועלו על אוניות גירוש, שלקחו אותם למחנות המעצר בקפריסין. בקפריסין נתפלג הקיבוץ בו היה חבר משה. ייאושו היה גדול כל כך שכמעט שם קץ לחייו, אך חבריו הקרובים מנעו בעדו והצילוהו. ביום 18 באפריל 1947 הגיע משה שנית לחופי הארץ, ונשלח למחנה המעצר בעתלית. בשבתו במחנה כתב סיפורים ומחזות, כן ליכד סביבו קבוצת נוער דתי והורה להם שיעורים בתלמוד. לאחר שחרורו מהמעצר הצטרף משה לכפר עציון, ראשון יישובי גוש עציון בלב הר חברון. הוא נקלט בהדרגה בחברת בני הקבוצה, עבד קשה ונקשר לסביבה. פרט לעבודתו הרגילה עסק בכפר עציון גם בלימודים ובהוראה, וכהרגלו ריכז סביבו חוגים שונים. חברי הקבוצה תלו בו תקוות רבות, ולא בכדי: היה בדעתו להוציא לאור ספר "היסטוריה לילדים" עליו עבד עוד בהיותו בגולה. כמו כן החל לשקוד על הכנת סיפור תולדות חייו של הרמ"א (הרב משה איסרליש, אשר על שמו אמור היה להיקרא בית הכנסת המתוכנן של הכפר) וכן ליקט דיני מטבח, להתאימם לצורכי מטבח קיבוצי גדול ולהוציאם בחוברת מיוחדת. על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר מכן פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים וצרו עליו מכל עבר. בחודשים הבאים הגיעה אספקה לגוש רק בשיירות מאובטחות או מהאוויר. כל מתיישבי הגוש הבוגרים שירתו בהגנתו במסגרת חטיבת "עציוני" (חטיבת "ירושלים") - חטיבה מספר 6 ב"הגנה". גם משה היה במגינים, ובהתלהבות חסידית ממש היה כותב על אימוני השדה, שהשתתף בהם לראשונה. זמן קצר לאחר תחילת ההתקפות על הגוש, ביום א' בטבת תש"ח (14.12.1947), נפל משה באחת מעמדות ההגנה בכפר עציון. בן עשרים וארבע בנפלו. משה נקבר בכפר עציון. אחרי שהחזיקו מעמד חצי שנה, ביום ד' באייר תש"ח נכבש כפר עציון על ידי הערבים. למחרת נכבשו שלושת יישובי הגוש האחרים, גוש עציון חדל מלהתקיים ושרידי מגיניו הלכו בשבי הירדני. גופות הנופלים נותרו בשטח ירדן למעלה משנה, עד שנאספו על ידי הרבנות הצבאית. ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר משה, עם שאר חללי הגוש, למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.