Hertzl Halevi

בן חיים-שלום וצילה. נולד ביום כ"ח בשבט תש"ד (22.2.1944) בירושלים. אביו - דוקטור לפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, עבד עשרות בשנים כסגן מנהל רפואי ב"הדסה" וכיום מכהן בתפקיד סגן המנהל הכללי לענייני כלכלה רפואית וסטטיסטיקה במשרד הבריאות; אמו, ממשפחת הרב קוק זצ"ל, אף היא סיימה את לימודיה באוניברסיטה העברית במקצוע הבקטריולוגיה ועובדת בבית החולים "הדסה"". משחר ילדותו הצטיין בעירנות ובשמחת חיים ובת צחוק לא סרה מעל פניו. חינוכו היה דתי לאומי ועל עקרונות חניכו אלה שמר במשך כל ימי חייו הקצרים. הוא למד וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון "מעלה" בירושלים, בו היה צעיר התלמידים בכיתה ובין הראשונים בהישגיו. מחוץ לבית הספר הדתי למד גם גמרא מפי מורה פרטי והגיע להבנת סוגיה בתלמוד בפני עצמו. במשך כל ימי חייו ובכל אשר הלך שאף להוסיף דעת וחקר. היה פעיל בתנועת "הצופים" - בשבט הדתי "משואות" (שהיה קשור בבית הספר "מעלה"). גם בתנועה, כבלימודיו, הראה יכולת וגישה רצינית כחניך, כמדריך, כראש גדוד וכמרכז השבט, בקיץ 1960 היה חבר במשלחת מדריכים לתנועת "יהודה הצעיר" אשר בארצות הברית. ניתנה לו הזדמנות להכיר את העולם הגדול, את הקיבוץ היהודי אשר שם ואת הנוער שבמקומות ההם. את עיקר הדרכתו עשה במחנה הנוער "הרצל", אשר במדינת ויסקונסין, ושם קשר קשרים אמיצים עם חניכים מדריכים. רבות ביקר בערים וראה את מצב הנוער והחינוך ולא נמנע ממתוח את ביקורתו על מעשה השליחים שניצלו את שליחותם לטיולים ולסיורים. עם גמר לימודיו בבית הספר התיכון גויס לצה"ל ביולי 1961 במסגרת נח"ל ולאחר אימוני הטירונות נשלח, לפי דרישת הנהגת "הצופים" כמדריך שליח לירושלים כדי לרכז את שבט "הצופים" הדתיים "משואות". עשה לילות כימים בתפקיד זה, כי ראה בו ייעוד חשוב, וזו היתה תקופת שגשוג ופריחה לתנועה בכלל ולשבט "משואות" בפרט. את תקופת שהותו זו בעיר סירב בהחלט לנצל לשם התחלת לימודים באוניברסיטה, שהרי לא לשם דאגה לענייניו קיבל את התפקיד, כפי שאמר פעם, ולא כדי להשתמט משירות צבאי. כאשר שב למסגרת הצבאית יצא לאימון המתקדם והוכשר למפקד כיתת צנחנים. הוא בילה את יחידתו בגבול הצפוני, על הגבול הסורי, ולמד להכיר יפה את המצב הטופוגרפי של האויב ולא פעם היה מדבר מתוך דאגה לישובים הרבים הנתונים לחסדיו! וחבל שלא זכה לראות או לשמוע על שחרורו רמת הגולן. לאחר שנשתחרר מן השירות הצבאי הוצע לו לצאת לכמה חודשים כמדריך במחנה קיץ של נוער יהודי בסקנדינביה וממקום המחנה ערך סיורים בארצות השכנות. ב"בית הלבן" בוושינגטון, בלשכת הזהב בעיריית שטוקהולם ובאולמי לובר בפריז היה מבקר כשהכיפה הסרוגה לראשו ובמסעותיו היה מקפיד על כשרות מזון ועל שמירת השבת וכך עורר כבוד לטיפוס היהודי החדש הגדל במדינתו. (יומנו משליחות זו מעניין מאוד). מיום שהתחיל לומד הראה התעניינות בהיסטוריה וזה היה המקצוע החביב עליו, כי בתולדות העבר ראה את מקורות ההווה והעתיד ובנסיונות של שנים עברו, מהצלחותיהן ומכשלונותיהן, למד להבין החלטות שונות הנוגעות להיום ולמחר. הרצל המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים, בפקולטה למדעי הרוח והחברה, וכנראה כי בגלל שליחויותיו בארצות הברית ובסקנדינביה וגם כתוצאה מפגישותיו במסעותיו בפריז בדרכו בסקנדינביה עם בן דודו, פרופסור יונה גוטמן, המומחה לגיאוגרפיה, חל שינוי בדרך חייו בבחרו את מקצוע הגיאוגרפיה. את המקצוע לא נתכוון להורות: הוא התעניין בו כי את הגיאוגרפיה ראה כיסוד לתכנונם המסובך והמורכב של החיים ובטוח היה כי העוסק בגיאוגרפיה ימצא את מקומו בענפי פעילות בכל שטחי החיים החברתיים. בכלכלה ובגיאוגרפיה - שני המקצועות שלמד - הראה התעניינות רבה. הוא אהב את נוף המולדת ואת פינות החמד שלה, הירבה לטייל ולסייר בהן ועקב טיולים אלה התפתח בו תחביב הצילום והפיתוח. בכל מסעיו צילם הרבה ותוצאותיהם מאות צלומים ושקופיות אשר בעזבונו. בסוף שנתו הראשונה באוניברסיטה נתקבל הרצל, לפי המלצת מוריו במחלקה לגיאוגרפיה, לעבודה במחלקה לכלכלה ולתכנון במשרד התחבורה ותוך זמן קצר כבש לו מקום מכובד בצוות החוקרים והמתכננים את התפקידים האחראיים שהוטלו עליו היה ממלא בהבנה ובאהבה. זמן מועט לפני נפלו עמד לגשת לבחינות הגמר לשם קבלת התואר "בוגר" במקצועות הגיאוגרפיה והכלכלה. עם גבור המתיחות בערב מלחמת ששת הימים, משנקרא לצבא, הביע במכתביו את דאגתו לגורל העבודה הסמינריונית שהיה עליו להגיש בכלכלה ולבחינות הגמר שלקראתן היה עליו להתכונן; הוא היה במסגרת שירות המילואים שהיה נותן מאז שוחרר מן הצבא לראשונה, וביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967) נפצע הרצל פצעי מוות בקרב שנערך על ירושלים העתיקה וכשהוא מתקדם תחת אש תופת והמלה האחרונה בפיו היתה: "החומה", אשר בשעריה לא בא. הניח אשה ובת שנולדה ששה חודשים אחרי נפול אביה. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. בהגיע הידיעה על נפלו אל מחנה "הרצל", נערך שם מפקד אבל של החניכים והמדריכים לזכרו והכיכר המרכזית במחנה נקראה על שמו ושלט נקבע בה. כן נקבע מנהג לערוך מפקד כזה במקום שנה שנה. עם נפילתו החליטה המחלקה לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית בירושלים על מפעל ללא תקדים בהוציאה לאור ב"שלושים" לנפלו את עבודתו הסמינריונית שצוינה על ידי מוריו כעבודה מדעית רצינית הראויה לשבח ולהנצחה, ושמה "גורמים המשפיעים על מערכת התחבורה המטרופוליטנית בצפון אמריקה". הספר "אם אשכחך" הופיע לזכרו ומכיל גם מעזבונו. בספר "מאריות גברו" בהוצאת מפקדת הצנחנים הוקדש עמוד מיוחד לתולדותיו ולתיאור הקרב האחרון. גם ב"ירושלים של צנחנים" הונצח שמו. שרגא קדרי פירסם בקובץ "ולירושלים" (שהוציא סניף ירושלים של אגודת הסופרים העברים יחד עם הוצאת "יחדיו") את יצירתו "תמונה בכ"ח באייר" ולכותרתה הצמיד את ההקדשה: "לנשמותיהם של יעקב מאיר, הרצל הלוי, אבי רייזמן וחבריהם ז"ל, שחיברו בדמם את ירושלים יחדיו". אף ב"מערכות" הונצח שמו במאמרו של מוטה גור "סיפור הלחימה של חטיבת הצנחנים בדרך שכם". ב"פנים אל פנים" נכתבה כתבה עליו בשם "בעל קסם ואופטימיות" מאת אברהם בנמלך במדור "במעלות גיבורים וקדושים". סיפור בשם "דקה של צפירה" לזכר הרצל וחבריו מאת ארי אלון נדפס ב"מעריב לנוער" במלאת שנה לנפלם. ב"גוילי אש", כרך ד' ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל הובא מעזבונו. בספר "נזכור" שבהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה. בעריכת יהודה האזרחי הוקדשו כמה עמודים המספרים עליו. אביו הקדיש לבנו את מאמרו "הרהורי שכול", וכן כמה ממאמריו המקצועיים.