David Giladi

בן יצחק וטובה. נולד ביום כ"ג בניסן תש"ו (24.4.1946) בתל אביב. כאשר היה בן שנתיים עברה המשפחה לגור ביפו אך בהגיע דויד לגיל שמונה עברה משפחתו לבת ים. תחילה למד ב"תחכמוני" וסיים את לימודיו היסודיים בו. בבית הוריו גדל וספג את הרוח הלאומית המסורתית ששרתה שם ויחד עמה קלט את האווירה של הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהוריו השתייכו לו. היה נאמן להשקפות הבית המסורתי והשתייכותו לבית"ר לא עמדה בסתירה לעובדה שבכל שבת היה מתפלל במנין של "בני עקיבא". הדת לגביו לא באה מתוך כפייה כי אם מתוך הכרה, ואף לאחר מכן, בצאתו לשירות מילואים בצה"ל, היה לוקח אתו את ה"סידור" והתפילין ואלה היו עמו כל הזמן. מימיו לא ניסה לשכנע את זולתו בענייני דת ולא איכפת היה לו מה מעשיהם. בספורט, אשר אהב מאד, היה אוהד נלהב של קבוצת "הפועל" בתל אביב והיה מתאמן במכון להעלאת הכושר הגופני, כי בגישתו לספורט ולאימונים הגופניים היתה משום הערכה מצדו, שכן אתגרים פיסיים היו חביבים עליו ולכן היה מתמסר למשחקי הכדורסל, כדורגל ופינג-פונג ואף לשחייה בים ואת מרצו הרב היה מוצא בטיולים בארץ ובסיורים בה, כי בהם מצא פורקן לרוחו. השקפתו הלאומית הביאה אותו בסוף כיתה ח' לבית הספר לקציני ים בעכו, אך בגלל פגם בראייתו (עקב תאונה) לא נתקבל. כך מצא את דרכו ל"ישיבה" תיכונית בירושלים ("מרום ציון") ולאחר שנת לימודים אחת חזר לבת ים בגלל געגועיו למשפחתו ולעירו והמשיך את לימודיו במגמה הריאלית בבית הספר התיכון הדתי "בית וגן" עד שסיים את לימודיו בו. היה בעל יכולת פיסית עצומה ואופי חזק ועם כל זה היה עלם שקט, מסוגר בתוך עצמו, צנוע ונעים הליכות. היתה לו נפש פיוטית רגישה שהתפעמה מציפרים עוברות ביעף על פני חלונו כשהן מצייצות וגם מפרחים שהוא היה מגדל. אהב לקרוא הרבה וגם להאזין לתקליטים. בהיותו בכיתה י"א החליט, כי בהגיע גיל גיוסו לצה"ל יתנדב לצנחנים - וכך היה בשעת גיוסו באוגוסט 1964. ביחידה זו סיים קורס של מ"כ; כן שירת כסמל מחלקתי ולאחר מכן שימש כאיש סגל הדרכה של קורס המ"כ. הוא אהב את הצבא בכלל ואת יחידתו בפרט, כי הוא חיפש את האתגרים הקשים ביותר ואת כל אימוניו במשך שירותו הסדיר עבר בלא פגיעה גופנית. אמו התחננה לפניו כי יבקש העברה לתפקיד אחר וקל יותר אך הוא סירב, שכן לא ראה תחליף לצנחנות. הוא אף רצה להמשיך בשירות הקבע בצנחנים אך נעתר לבקשת אמו ועזב את הצבא. לאחר שחרורו מצה"ל נרשם כסטודנט באוניברסיטה "בר-אילן" במחלקה לכלכלה ובתקופה שבין שחרורו לראשית הלימודים עבד באגף להגנת הצומח במשרד החקלאות. אולם בפרוץ מלחמת ששת הימים נקרא דויד לדגל ובמסגרת המילואים חזר לחטיבת הצנחנים. הימים היו ימי מתח וכוננות אך דויד קיוה שמלחמה זו תהיה האחרונה למלחמותינו ותהווה סיום להן. בגלויתו האחרונה כתב כי "כעת נגמור אתם פעם אחת ולתמיד". מאושר היה להיות בין הלוחמים על שחרור ירושלים הקדושה אולם הוא לא זכה לראות את העיר משוחררת. הוא אמנם ביצע את משימתו למופת, בשאפו לטהר את המרצחים אשר קיננו בתוך בית אחד ליד המושבה האמריקאית בעיר העתיקה ובלחמו עד הרגע שבו נפל; הדבר היה ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967). הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. אחרי נפלו הקימו מוקירי זכרו יד-ושם בכמה מקומות: בבית הכנסת "נועם אלימלך" בבת ים נרקמה פרוכת על שמו ולזכרו; עמוד תפילה ומנורה הוקמו על שמו בבית הכנסת של "בני עקיבא". בבית ספר "בית וגן" הוקמה ספרייה לזכרו ובהגנת הצומח הוקדשה לזכרו המעבדה בה עבד. בספר "במעלות גיבורים" בעריכת ישראל ארליך הוקדשו כמה עמודים לזכרו. שמו הונצח בספר הזכרון לבוגרי קרית הנוער בירושלים שמסרו נפשם על מזבח האומה. גם בספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים הובאה ביוגרפיה שלו ותיאור הקרב האחרון. שמו הוזכר בספרו של דויד דיין "מחרמון ועד סואץ".