Ilan Shmaaya

אילן, בן זקונים לנעמי ושלום, נולד ביום י"ג בתשרי תש"י (6.10.1949) בירושלים. ביום שהוכנס בבריתו של אברהם אבינו, נפל אחיו הבכור שמעון וההורים, שהוכו בהלם כבד, לא יכלו לטפל ברך הנולד. אחיותיו המבוגרות גדלוהו והוא צמח ילד מקסים אך עקשן ושובב, שנחבל לעתים קרובות. בהיותו בן עשר עבר לגור אצל אחותו תמר בקיבוץ אשדות יעקב ושם למד. בתקופה זו היה במסגרת מעוצבת ותקינה, והיא תרמה רבת לגיבוש דמותו. הוא שילב לימודים בעבודה ואהב לעבוד בשדה. כאן מצאה נפשו הפיוטית את ביטויה בחיים בחיק הטבע ובעריכת טיולים רבים. הוא אהב ספורט והרבה לשחק בכדור-סל ולשחות. למרות שאהב את חיי המשק, התגעגע לביתו וחסר היה את החום של הקן המשפחתי. בגיל ארבע-עשרה שב לבית הוריו בירושלים והחל ללמוד בבית-הספר המקצועי כי"ח. הוא היה תלמיד שקדן, חרוץ ומסודר. נער פשוט הליכות, ישר עד למאוד ונכון תמיד לסייע ולאחרים ככל יכולתו. למרות שהיה שתקן מטבעו ולא הרבה בדברים, היה עליז וחברותי ואוהב אדם וחברה. הייתה בו שמחת חיים מדבקת ובמסיבות רקד ושר וסחף עמו את כל הנוכחים. גם בירושלים המשיך לעסוק בספורט, הצטיין במשחק הכדורסל והיה חבר בנבחרת ימק"א. בזמנו החופשי הרבה לערוך טיולים ומסעות להכרת נופי הארץ. הייתה לו תבונת כפיים וחוש לאמנות והוא אהב לעסוק במלאכת-יד והתקין בביתו דברים רבים ויפים. בהיותו במחנה האימונים בג'ליל, במסגרת הגדנ"ע, הוכיח אילן שהוא מסוגל לכל מאמץ שנדרש ממנו, ואפילו הוא מעבר ליכולתו הגופנית, וביצע כל משימה שהוטלה עליו לשביעות רצון הכל. בלטה אצלו האהבה לחיי קומונה ולחיים בחיק הטבע. הוא היה פעיל בתנועת "נוער לנוער", עשה רבות למען ילדים טעוני טיפוח והקדיש להם חלק ניכר מזמנו הפנוי. כבר אז התגלה בו כישרון ההוראה וההדרכה והוא היה אהוד על חניכיו. הוא אהב מאוד את הוריו, כיבד והעריך אותם והקדיש להם תשומת לב רבה. אהבה הרעיף גם על חמש אחיותיו ואחיו המבוגרים ממנו, הרבה לבקר בבתיהם ולהשתעשע עם ילדיהם. אילן גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1967 והוצב לחיל הקשר כמדריך. הוא היה מדריך מעולה, שמאות חניכים עברו תחת ידיו. את קורס הקצינים סיים כחניך מצטיין ולאחר סיומו נשלח לסיני ושם שירת כקצין קשר גדודי. אחר-כך שב לתפקיד הדרכה. במסגרת שירותו עבר גם קורס צניחה. כתב אחד ממפקדיו, שליווהו לאורך כל תקופת שירותו: "ראיתיו בהתפתחותו כחייל, כמדריך, כצוער וכקצין. אילן נמנה עם הקצינים אשר בהם חפץ כל מפקד ואשר מהם קשה להיפרד, כאשר הרוטציה הצבאית מחייבת זאת. לא אחת קרה שמפקדים התחרו על הצבתו של אילן ביחידתם, וכאשר זכו, ראו בכך כבוד והתגאו בעובדה שאילן כפוף להם... יושרו והגינותו היו סמל ודוגמא לפקודיו ולחבריו. בחריצותו ובמסירותו לעבודה הדביק את אלה אשר עבדו במחיצתו והצליח להגיע להישגים מעל לסטנדרטים המקובלים, ובכך הרשים לא אחת את מפקדיו. כאשר הביעו בפני אילן הערה על הישגיו הגבוהים ניסה להצניע את חלקו ונהג לציין שאלה בזכות פקודיו. קידומו של אילן היה מובטח". באותה תקופה נשא לאישה את זיוה בת כפר ורבורג ושם גם שאף להקים את ביתו ואת משקו. רבות התלבט בין רצונו לבנות משק ולעבד את האדמה וגם להמשיך וללמוד, ובין מצפונו שחייבו להישאר בצבא הקבע. דאגתו הרבה הייתה נתונה לאשתו; כיצד יעזור לה ויקל עליה וכיצד תעסיק את עצמה בעת היעדרו מהבית. כתב אחד ממפקדיו באותה תקופה: "בחודשים האחרונים ראיתיו לא אחת מודאג וטרוד בעניניו, דירה, הלוואות, רהיטים, אך בעבודה הגיע להישגים וזכה לא אחת להערכת היחידות שהתאמנו במדור. בעיותיו האישיות והפרטיות לא פגעו במאומה בטיב עבודתו". במשך כל תקופת שירותו, הגיע לכל פינה ופינה ברחבי הארץ ואהב לשתף בידיעותיו ובחויותיו כל אדם שנקלע לסביבתו. הוא היה אדם אופטימי, ששמר על רוממות רוחו גם כשנתקל בקשיים ואף שכנע את האחרים שהכל יסתדר. כשנודע לו שהוא עומד להיות לאב, לא ידע את נפשו משמחה ואמר: "דור ראשון לא יספיק לעצב את החיים והדמות תאבד אם לא יהיה לה המשך; אם לא יקום אדם אשר יחיה למען הארץ, יאהב אותה, ילחם, וגם ימות עליה". זו הייתה דעתו ועל פיה שאף לחנך את ילדו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים היה אילן עם יחידתו בסיני ולמעשה ניהל את יחידת הקשר והפעיל את מערכות השליטה באופן עצמאי. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) נהרג בהפגזה כבדה של קטיושות, באזור הגשר על תעלת סואץ, בעת שניסה לחלץ חייל שנפצע בשתי רגליו. יום זה, לפי התאריך העברי, הוא יום השנה לנפילתו של אחיו הבכור, שמעון ז"ל. אילן הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל, למרגלות קברו של שמעון ז"ל - מקום שאהב לבקר לעתים קרובות בחייו. השאיר אחריו אישה ובת (שנקראת על שמו ונולדה לאחר נפילתו), הורים, אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בעלך אילן ז"ל, שירת זמן רב ביחידה והתבלט כקצין מצטיין. הוכיח מסירות רבה בכל תקופת שירותו כסגני ותרם רבות ממרצו, מנסיונו ביחידת שדה ומבקיאותו המקצועית. בתקופת הקרבות גילה נכונות רבה, רוח התנדבות ואומץ לב ונלחם בהצטיינות, תוך דאגה רבה לחייליו ודבקות במשימות הרבות שהוטלו עליו". משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה דברי חברים ומפקדים על דמותו; כן הנציחה את זכר שני הבנים שנפלו, בהקדשת ספר על יהדות תימן, וכן בקריאת חלקה ביער "בקוע" על שמם.