Moshe Tzaig Mandes

משה, בן מזל ומרדכי, נולד ביום כ"ד באלול תשי"ג (4.9.1953) בפתח-תקוה. בן שמונה חודשים היה כאשר עברה המשפחה להתגורר בצפת, ואת חינוכו היסודי קיבל שם בבית-הספר "בית החינוך" ע"ש יעקב טוביאש. את חינוכו התיכון רכש בפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי שבחיפה - שם הכין עצמו לקריירה צבאית, בעוד תחום התעניינותו העיוני התרכז במגמה החברתית. סיפרה עליו מורתו מבית החינוך, פנינה: "חיוך כבוש, מצטנע, מאופק כלשהו. קומה תמירה ובלורית בהירה מדובללת - כך זוכרת אני את מושיק. מושיק - כך כינוהו כולם - נמנה עם תלמידי הבוגרים, תלמידי כיתה ח'. כשהגיע לקצינות ידעתי שאך טבעי הוא הדבר, מפני שמושיק תמיד אהב את האתגרים וההתמודדויות. זכורתני לא אחת שאהב להתמודד עם חומר עובדתי, לנתחו, להעמיק חשוב ולהסיק מסקנות. במיוחד אהב את שיעורי ההיסטוריה, בהם היה משכמו ומעלה משאר בני כיתתו. זוכרת אני את מושיק בשיעורים האלו - מרוכז, רציני ובוגר. כל טרדה חיצונית לא השפיעה עליו. הוא היה שקוע כולו בשיעור ונטל בו חלק פעיל. היה מתווכח בלהט עם תלמידים אחרים, ולא נחה דעתו עד שהגיעו למסקנה, שחשב והאמין שהיא הנכונה. במיוחד אהב את שיעורי ההיסטוריה, שנושאיהם המלחמות. כל קרב וכל מהלך בקרב זכו למלוא תשומת לבו. מושיק היה פעיל בכיתתו גם מבחינה חברתית, מאותם חבר'ה שנטל הציבור היה על כתפיהם. היה אחד מאותם תלמידים שאנו, המחנכים, יכולנו לסמוך עליהם. יזם ודאג לכלל כמו לעצמו, ולפעמים יותר לכלל מאשר לצרכיו האישיים. במושיק הייתה טבועה אהבה עמוקה לארץ-ישראל ולנופיה. בטיולים היה מעדיף את ההתבוננות השלווה על ההצטרפות לצחקוקי החברים. לעולם לא אשכח את מושיק השלו והשקט, החושב והמעמיק, התוסס בפנימיותו, המחפש אתגרים ומטרות, מושיק שהיה מופת לאחרים". סיפרה עליו אידה, ידידת המשפחה: "מושיק היה בן מסור ודואג להוריו במלוא מובן המלה. שקט, עניו, שמח בחלקו, ידע להעריך את מאמצי ההורים להקל מעליו רגעי משבר וקושי בשנות לימודיו בפנימייה הצבאית בחיפה. בבואו לחופשות הביתה, הייתה אמו מפצירה בו: צא מושיק לבלות עם החברה, לך לסרט... אך מושיק בחר להישאר בבית, אם כדי לעזור לאביו בעבודות שונות בשיפוץ הבית או הגן, ואם פשוט לשחק עמו שש-בש, או סתם לשבת בניחותא עם הוריו ואחיו ולשוחח על דא ועל הא". משה גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971 והוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו השתלם בקורס למקצועות הטנק. לאחר קורס הקצינים, שירת כמפקד מחלקת "פאטונים" בגדוד בשריון. סיפרו חבריו לנשק: "סג"מ משה הגיע לגדוד השריון ונתמנה למפקד מחלקתנו, שנחשבה לבינונית ביותר. תוך זמן קצר הצליח לגבש אותנו למחלקה ראויה לשמה. קפדן היה, החמיר בדרישותיו, אך היה נאה דורש ונאה מקיים, ולכן למדנו לחבבו. פעם, בעת מבחן ירי גדודי, הצליחה המחלקה לבצע את הירי בצורה טובה ביותר, ואז ניגש המג"ד לצאיג, חיבקו ואמר לו 'אתה אל סלבדור של הגדוד'". זמן קצר לפני שפרצה המלחמה התנדב משה לשרת בצבא הקבע. יום נפילתו נקבע כיום כניסתו לשירות הקבע. מלחמת יום-הכיפורים מצאה אותו ואת יחידתו בחזית הדרום. על היום הראשון לקרבות, י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), הוא יום נפילתו של משה, סיפרו חבריו ליחידה: "ביום הכיפורים בו היינו בכוננות, מצאו מעטים מאתנו זמן לגשת ולהתפלל בבית-הכנסת ברפידים. גם סגן משה היה בינינו. הופתענו שאותו סגן צעיר ונוקשה עומד ומחזיק בידו ספר תפילה ומזמר את זמירת יום הכיפורים בנוסח בית אבא ומתלהב בשעת התפילה לא פחות מאשר בשעת האימונים. לפתע תקפו אותנו מטוסי האוייב, ואנחנו עדיין מתפללים. רצנו לטנקים ודהרנו 'קדימה אלי קרב'. הוטל על פלוגתנו, פלוגה ח' להתקדם לעבר מוצב 'נוזל', שבגזרה המרכזית. כאשר הגענו לאזור הקרבות כבר היה לילה; השעה 19.30 בערך ואף אחד לא ידע מה קורה סביבו. היה צורך בהרבה תושייה כדי להתמצא בשטח. לפתע נכנסנו למארב של האויב. ראשון נפגע הטנק של מפקד הפלוגה, עמוס. צאיג ביקש רשות לחוש לעזרתו, הרשות ניתנה לו. הוא הצליח לחלץ את מפקדו וניסה לסגת לנקודת איסוף הפצועים. לפתע שמענו דיווח מהקשר של צאיג: 'נפגענו! המפקד נפגע!' אחר נותק הקשר. משה וחבריו לטנק נפלו כולם". על גבורתו בקרבות הוענק למשה ציון לשבח מטעם מפקד האוגדה, תת-אלוף אברהם רותם; והרי תיאור המעשה: "בליל 7-6 אוקטובר 1973 שימש סגן משה צאיג ז"ל כמ"מ טנקים בקרבות בצומת איסמעיליה. כאשר נודע לו כי טנק המ"פ נפגע, חש לחלץ את אנשי הצוות, למרות האש הכבדה שניתכה באזור. תוך כדי פעולת החילוץ נפגע ונפל. בפעולה זו גילה סגן משה צאיג ז"ל אומץ לב ואחוות לוחמים". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בצפת. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.