Daniel Kriger

בן ליזה ויצחק. דניאל נולד ברוסיה בתשרי תר"ע (אוקטובר 1908). בצעירותו עברה המשפחה לליטא ושם הצטרף דניאל לנוער הציוני. הוא עבר הכשרה בסביבת העיר ממל עם חברים נוספים, וב-1933 הגיע ארצה באנייה "וושינגטון" ונקלט בקיבוץ רמת רחל. במסגרת עבודת החוץ של הקיבוץ נשלח דניאל למפעל האשלג של ים המלח. ב-1934 הגיע דניאל לבת ים. הוא היה אחד מחמשת הפועלים הראשונים של העיר, ונאבק לכיבוש העבודה העברית לצד חבריו. ב-1936, עם פרוץ המאורעות, התגייס מטעם ההגנה לנוטרות. במסגרת ההגנה שימש אחראי על הנשק ועל הסליקים של בת ים. דניאל נחשב לסליקר מומחה גם מחוץ לבת ים, והוא טיפל במסירות בנשק הבלתי לגאלי של היישוב. התפקיד היה מסוכן, כי מי שנתפס על ידי הבריטים עם נשק לא חוקי דינו היה מוות. ביום עבד דניאל בעבודות שונות כפועל, ובלילה דאג לנשק. הוא לא הסתפק בהטמנת הנשק והסתרתו היטב מפני עיני הבריטים, אלא טיפל בו בלי הרף, כי ידע שהנשק מועט ויקר ואסור להפקירו לציפורני החלודה. את תיקוני הנשק ביצע בעצמו ובכישרון רב, ומכרים מספרים כי ידיים של זהב היו לו. כל זה עשה בהתנדבות ובמסירות שלא תתואר. כשסוף סוף הוציאו את הנשק מן הסליקים במלחמת העצמאות, כל הכלים היו ראויים לשימוש. זו אחת הזכויות הגדולות של דניאל, כי הנשק הזה הגן על העיר בת ים מפני הערבים. (במקומות אחרים בארץ חלק מן הנשק נאכל על ידי החלודה). דניאל היה שותף פעיל מאוד בהגנה על העיר בת ים ונחשב לגיבור העיר. בין היתר היה עובר מעמדה לעמדה לחלק תחמושת וגם אוכל ללוחמים. הוא אף חילץ פצועים וגם הרוגים משטחים שהיו מכוסים באש. במקרה אחד, כשנפצע יעקב רוזנברג ברחוב בלפור, למרות היריות והסכנה – דניאל חילץ אותו. הוא חשף את עצמו ליריות האויב וניסה לגלות היכן עמדות הערבים. במקרה אחר, עזר דניאל להקים את קיר המגן ברחוב בלפור, קיר שנבנה תחת אש. מקרה נוסף שבו נחזתה גבורתו של דניאל, הוא התנדבותו למערכה לשחרור רמלה-לוד ואחרי כן השתתפותו בלטרון במאבק על דרך ירושלים. לאחר מלחמת העצמאות התגייס לשורות המשטרה כנשק וחבלן והיה מראשוני החבלנים של המשטרה. ביום ו' בשבט תש"י (21.1.1950) נקרא דניאל לחלץ פצועים משדה מוקשים מתחת לגשר באר שבע. כאשר נכנס דניאל אל שדה המוקשים כדי לפתוח ציר לכניסת כוח רפואי הוא עלה על מוקש ונפצע קשה. את חבריו שניסו לחלצו הזהיר: "אל ירד איש, יש עוד מוקשים!" וכשנדמה היה לו שחבריו אינם נשמעים להוראותיו, והוא פצוע ושותת דם, שלף את אקדחו ואמר כי יירה במי שירד לשדה המוקשים. הוא הצליח לחלץ את עצמו לבד משדה המוקשים, אך איבד הרבה דם. דניאל נפטר בבית חולים. סמל-ראשון דניאל נפל בעת מילוי תפקידו. בן ארבעים ואחת היה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי נחלת יצחק בתל אביב. הותיר אישה ושתי בנות. דניאל היה החלל הראשון של חבלני משטרת ישראל. ביום השלושים למותו קראה מועצת העיר בת ים רחוב על שמו, רחוב דניאל, כאות תודה והוקרה לאיש שבזמנים קשים הפיח בחבריו אומץ לב, עודד אותם והיה לדוגמה של מסירות וגבורה בהתנהגותו ובמעשיו. תלמידי בתי הספר בבת ים חונכו על ערכים שדניאל הקנה, וכתבו עבודות על מורשתו.