Michael Peleg Polak

בן יוסף ודבורה. נולד ביום כ"א באב תש"ג (22.8.1943) בבודפשט, בירת-הונגריה. הוא בא לעולם בימי המלחמה הגדולה בשעה שאביו היה במחנה ריכוז ואמו נלחמה בצפרניה להציל את חיי בנה הבכור. היא התגלגלה ממרתף לעליית גג וסבלה חרפת רעב. הורי מיכאל היו חניכי תנועה ציונית בפעולתם ואירגנו צעירים בהכשרות. בספטמבר 1947 עשו את דרכם לארץ באניה "גאולה" יחד עם הצעירים שהדריכו אולם האניה שולחה לקפריסין ושם שהו תשעה חדשים והילד אז כבן חמש. שם ביקר בגן-ילדים והיה שר את השירים בשפה העברית אשר אמו לימדה אותו. ביולי 1948 הגיעה המשפחה לארץ. מיכאל למד בבית-ספר ממלכתי דתי "תחכמוני" אשר בבת-ים ואת לימודי כיתה ח' למד בבית-ספר "יבנה" שברמת-גן. לאחר-מכן התעקש מיכאל להמשיך את לימודיו באיזו קבוצה ואז עשה שנה אחת באילת-השחר. לאחר-מכן החליט שרצונו ללמוד בעיר ועד בחינות הבגרות למד בבית-הספר התיכון "דביר" שברמת-גן. עוד מגיל צעיר הצטרף לתנועת בית"ר והיה חבר נלהב המקפיד למלא בחומרה את עקרונותיה. בהיותו בן י"ד נתגלגלה השיחה במשפחה על קבלת פיצויים מגרמניה והנער העמיד את הוריו על ההשפלה שיש בקבלת פיצויים מידי הרוצח - ושיכנע אותם. לצה"ל גויס במאי 1961 ומילא את חובתו בשירות כחובש קרבי. כאשר שוחרר מהצבא התחיל לעבוד והמשיך להשתלם בקורס להנהלת-חשבונות. השנתיים האחרונות לחייו היו קשות למיכאל ובכל זאת היו שנות-אושר. בכוחות עצמו רצה להשתלם ולהקים לעצמו בית ולכן לא ביקש את תמיכת הוריו. בבקרים היה עובד כמנהל-חשבונות במחלקת הכספים של משרד-הבטחון ובערבים למד ראיית חשבון במדרשה. בעקשנות ובהתמדה חסך פרוטה לפרוטה כדי לממן את הוצאות מסיבת כלולותיו ואת קניית הדירה. קשור מאד היה לבני משפחתו כבן מסור ואוהב. תמיד רצה לשתף את הוריו באשרו, להשביע אותם נחת ולעזור להם. היה נוהג לקנות להם כרטיסים להצגות תיאטרון כאשר המיתון פגע בעסקי אביו, כשהוא עצמו מוותר על תענוגות אלה, באמרו כי עוד צעירים הם ויספיקו לראות כהנה וכהנה. כאשר מצא את אמו עייפה מטירדות הבית היה מרים אותה על זרועותיו ומשכיב אותה על מיטתה ואומר לה: "שמרי על עצמך, אמא; אני רוצה באמהותך עוד שנים רבות". כמה שבועות לפני גיוסו חלה אביו אושפז בבית-החולים, ומיכאל היה מוותר על ארוחותיו ואת שעות ההפסקה שבין עבודה ללימוד היה עושה ליד מיטת אביו. היו לו טירדות כלכליות בעת האחרונה אך אלה לא מנעו בעדו את עריכת הטיולים כפי שאהב, כי לבו היה מלא אהבה למולדת ולנופה. מצב המתיחות בארץ לפני מלחמת ששת הימים מצא את מיכאל כשהוא נתון במתח שלפני הבחינה של השנה השנייה ללימודיו. צו-הקריאה לדגל לא הגיע לביתו, אך לבו ציוהו לעזוב את ענייניו הפרטיים ולהיחלץ לעזרת המולדת. הוא התייצב ביחידתו אבל שם נמסר לו כי במקומו בא חובש אחר, אולם ישראל התעקש להצטרף אל חבריו-ליחידה. בהיפרדו מבני-משפחתו אמר להם שהוא מקווה שמלחמה לא תפרוץ, כי זו תמיד משאירה אחריה הרס ואסון; אך אם לא תימצא למדינה דרך אחרת "אעשה כמיטב יכלתי, אזכור אתכם כל הזמן ואשתדל לחזור אליכם בריא ושלם". ואמנם הוא עשה כמיטב יכלתו. החיילים היו קוראים לו "אבא שלנו" כי דאג להם ומיהר להתנדב לכל פעולה. עוד בשעות הראשונות של המלחמה הוכיח את עצמו כחובש חרוץ ואמיץ, אך באותו יום, הוא היום הראשון למלחמה, כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967) נפל בצומת רפיח כאשר נפגע הזח"ל, אשר בו ישב, בהפגזת מרגמה. הניח אשה, הורים ושני אחים - שמעון ואליעזר. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. שמו הונצח ב"סיירת השריון" שהוציאו חבריו-לנשק מקיבוץ כפר-מנחם.