Shilo Rauchberger

בנם של נירית ודוד. נולד ביום ט' באב תש"ס (10.8.2000) ביישוב מעלה לבונה, גדל ביישוב עלי שבשומרון. אח לדביר, הילל, אליה, הדר, הללי וטליה. שילה גדל והתחנך בעלי, למד בבית ספר יסודי מקומי ולאחר החטיבה למד בישיבה התיכונית "ישיבת בני עקיבא לחינוך סביבתי סוסיא". ילד מקסים, שובב ומלא שמחת חיים, עם עיניים בורקות וחיוך מאיר פנים. מגיל צעיר עסק בנתינה וביצירת קשרים משמעותיים, והתנדב במעגלי עשייה רבים. במהלך היסודי השתלב עימו ילד עם צרכים מיוחדים והוא היה לו לחבר עד יומו האחרון. שילה היה חניך ומדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא", התנדב בעמותת "לב בנימין" כחונך לילדים עם צרכים מיוחדים, וכן בעמותת "One family” שבמסגרתה תמך בילדים למשפחות נפגעות טרור. הילדים שחנך נכנסו לליבו, הוא היה להם חבר אמת ושמר איתם על קשר במשך שנים, כמו אח בוגר. למרות שהיה שקט באופיו והתנהל מאוד בצניעות, ידע לסחוף אחריו אנשים והיה הכוח המניע מאחורי כל חבורה שאליה השתייך. כך למשל החליט יום אחד לפתוח חומוסייה בחצר הבית, וחלם שתהפוך למקום מפגש וחיבור בין אנשים. הוא גייס את אחיותיו לתפקיד המלצריות, רתם חבר עם רחפן לצילום סרטון פרסומת וניהל את המיזם כולו ביד רמה. עם תום לימודיו בישיבת סוסיא, החל ללמוד בישיבה הגבוהה "איילת השחר" שבאילת. חבריו מספרים שהוא היה זה שגרר אותם לצחוקים ולשיחות ארוכות, אבל גם ידע לעצור כשצריך ולומר: "עכשיו לא מדברים יותר עד שמסיימים ללמוד". היה אהוב מאוד ומוקף חברים, וגילה רגישות מיוחדת לילדים ולנערים שהתמודדו עם דחייה חברתית. אחד מחבריו סיפר שכשהגיע לישיבה לא הצליח להשתלב במהירות, ושילה היה זה ששם לב אליו, הכניס אותו למעגל חבריו והיה שם בשבילו. ב-16.8.2020 התגייס לצה"ל ושירת בסיירת "אגוז" – יחידת הקומנדו של זרוע היבשה. רצונו להצליח ולהצטיין בכל אשר עשה ליווה אותו גם במהלך הטירונות וההכשרה. הוא הסתער על כל אתגר בלי לוותר ודחף את עצמו קדימה ללא הפסק. בשעת הט"ש (טרום שינה), הזמן הפנוי היחידי שהיה לו במהלך היום, בחר ללמוד משניות. "לא יודע מאיפה הוא היה מביא את הכוחות האלה", סיפר חבר לשירות. "אנשים היו נשברים במסעות והוא היה עם רעל בעיניים ועם חיוך על הפנים". בהמשך, יצא לקורס קצינים. לטקס קבלת דרגת הסגן הזמין את סבתו חנה, ניצולת שואה שתמיד היוותה השראה עבורו, על מנת שתעניק לו את הדרגות. עם סיום קורס הקצינים , מונה למפקד מחלקה בגדוד 51 של חטיבת "גולני". הוא היה מפקד קשוח, מקצועי ודואג לפרט, שזכה להערצתם של פקודיו ומפקדיו. דרש מקצועיות ומצוינות מחייליו ולא ויתר להם, אבל היווה דוגמה אישית, ידע לרתום אותם אליו ואת כל מה שדרש מהם - דרש גם מעצמו. לצד הדרישות שהציב, ידע להיות שם עבורם כאדם וכחבר, ופעל באופן שוטף - במישרין או מאחורי הקלעים - על מנת לסייע לכל חייל וחייל להתקדם בדרכו ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהמחלקה. הוא עקב אישית אחרי כל חייל ותיעד את ההתפתחות שלהם במחברות שלו. במחברותיו נהג לכתוב לעצמו גם תובנות שונות ודברי תורה. בין היתר, כתב: "להוסיף טוב עוזר יותר מביקורת". תמיד האמין שבמקום שבו ישנו חיסרון או פגם שדורש שיפור, לא יעזור לשבת בחיבוק ידיים ולהעביר ביקורת, אלא להרבות בעשייה מיטיבה, לתת את הלב איפה שחסר וכך להביא דברים למקום שלם יותר. גם הדרך שלו להניע אנשים הייתה תמיד מתוך עשייה – הוא היה מתחיל, והשאר כבר היו מצטרפים. שילה היה גבר יפה תואר, מלא בחן, בתוכן ובעומק רגשי ומחשבתי, אדם שתמיד אפשר להתייעץ איתו, לקבל ממנו תמיכה או לנהל שיחה מרתקת על דילמות מוסריות. החיוך לא סר מפניו, תמיד הפיץ סביבו אור ושמחה והיה נחוש לשמור על אווירה חיובית ולשפר את מצב הרוח של כל מי שרוחו נפלה, ולו לרגע. ה"ביחד" היה חשוב לו יותר מהכול, והוא השקיע רבות בקירוב בין האנשים החשובים לו ובטיפוח הקשרים שלו איתם. מדי שבוע ערך רשימה של חברים שחשוב לו להתקשר אליהם לפני שבת. בכל שישי בצוהריים, לא משנה היכן היה, התקשר לדרוש בשלומם של הסבים והסבתות, תמיד זכר את ימי ההולדת של כולם, כתב ברכות וקנה מתנות בשם כל האחים, ויזם משחקים והפעלות משפחתיות. הוא אהב את משפחתו בכל ליבו והיה קשור מאוד להוריו ולאחיו. "שלושה שותפים לאדם", כתב במחברתו. "הקדוש ברוך הוא, אמא ואבא. תודה על המשפחה לתפארת שבניתם, על ההסתכלות הבריאה על החיים, על היכולת לראות את האחר ולהיות עם לב פתוח לכל". בערב שמחת תורה תשפ"ד ליל הושענא רבה, יום שישי 6.10.2023, תכנן לאחר הסיור להמשיך לשיעור עם החיילים עד השעות הקטנות של הלילה. לפני הסיור ביקש מרב היחידה לבוא להעביר שיעור לאחר הסיור. הרב שלא היה בגזרה אמר שלצערו לא יוכל להגיע, שילה שאל את הרב "אז בשביל מה אתה פה?!" הרב שמילות האמת של שילה חדרו לליבו שינה תוכנית והגיע להעביר שיעור, שהיה משמעותי מאוד עבור החיילים, שממנו הם נכנסו למלחמה. שילה היה מאושר על ההזדמנות לשמח את חייליו ולחזק אותם. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. שילה וחייליו התעוררו לקולות נפץ רמים בבסיס מו"פ דרום, הסמוך לגבול עם רצועת עזה. הוא הורה לחייליו להגיע לחדר האוכל ששימש כמרחב המוגן של הבסיס, אך כשהגיע לשם בעצמו הבין שלא כל החיילים נמצאים. תחת מטח הרקטות, רץ בין החדרים בבסיס ווידא שכולם מגיעים לחדר האוכל. זמן קצר אחרי שחזר בעצמו לשם, נשמעו קולות ירי בנשק קל וצעקות בערבית ושילה הבין שהבסיס מותקף. יחד עם חייליו, הזיז את אחד המקררים כך שיחסום את הכניסה, התמקם מול הפתח עם שני לוחמים נוספים והציב קצין נוסף מול הדלת האחורית. בשקט, בתושייה ובגבורה הוביל את הלחימה מול המחבלים, בקרב קשה וממושך. בשלב מסוים נפצע קשה, אך לא הראה לחייליו כל סימן לכאב או מצוקה, והמשיך לנהל את המערכה בקור רוח ובשלווה. "בשעת מעשה ובשעת אמת הוא לא נפל בגרם מהסטנדרטים ומהערכים שהוא הנחיל לנו", סיפר אחד מחייליו. אחרי מספר שעות של לחימה, שילה מת מפצעיו. בזכות לחימתו הנחושה, ניצלו חייהם של חיילים רבים, ועצם העמידה האיתנה של הבסיס מנעה מהמחבלים להמשיך לנוע ולפגוע ביישובים הסמוכים. סגן שילה ראוכברגר נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ושישה אחים ואחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן. אימו, נירית, כתבה: "אני מוצאת את עצמי גוללת, קוראת מחברות ופתקים שהשארת שוב ושוב. הודעת בקבוצה המהממת שפתחת: 'אין זמן לשיחות', אבל אתה תמיד מצאת זמן לשלוח לנו ד"ש באמצע הלילה, לעדכן, לספר, לשלוח תמונות... ידעת למצוא עונג בכל מה שעשית, להנות מהאתגר... אולי ככה נראה ילד של גאולה... תודה על הטוב שהבאת למשפחה שלנו... תדע כמה אני אוהבת אותך, כמה אני גאה בך, וכמה אני שמחה שידעתי להגיד לך כשהיית כאן. ידעת שכולנו עפים עליך". יו"ר היישוב עלי, אריאל אלמליח, ספד לו: "אין אדם ששילה לא נגע בו, אבל לא במובן השטחי אלא במובן הכי עמוק של המילה. הוא הצליח לייצר חיבור לאנשים שיצר אצלם הרגשת ערך בלתי רגילה. שילה סימן את כל מה שטוב במדינת ישראל. זו מנהיגות מהמקום הכי טהור שלה. יהי זכרו ברוך". ביישוב עלי הוקם מצפה לזכרו של שילה, המשקיף אל הנופים שבהם גדל. המצפה מתפקד כמקום לחיבורים שונים באוכלוסייה ומקום של חסד לחתונות למי שמתקשה. חתונה ראשונה של חייל בודד וזוגתו התקיימה במצפה ב-12.6.2025, חתונה שכולה הופקה ע"י המשפחה בשיתוף הקהילה וכיתה י בישיבה התיכונית עלי. סרט לזכרו הופק על ידי אולפני "אתרוג" וכולל ראיונות עם בני משפחתו, חבריו ומכריו. הסרט ניתן לצפייה ביוטיוב תחת השם: "סרן שילה ראוכברגר – סיפור של חיים שלמים, גבורה ומסירות נפש". במסגרת פרויקט "לגעת באור שלהם" של אולפנת צביה חפץ חיים, הופק סרטון נוסף לזכרו. גם הוא ניתן לצפייה ביוטיוב, תחת השם "לגעת באור שלהם 13 – שילה ראוכברגר – לעשות יותר טוב מלתת ביקורת". משפחתו של שילה הקימה מיזם בשם "לראות את הטוב", במסגרתו יזמה מפגשים בין אנשים בעלי דעות, צורות חשיבה ודרכי חיים שונות, וביקשה מהציבור לשתף במפגשים דומים ולספר מה הפיקו מהם. עמוד לזכרו נפתח באתר remember.bio וכן באינסטגרם, תחת השם remember.shilo.raocberger. העמודים כוללים תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות.

Cpt. Shilo Rauchberger, 23, a platoon commander in the Golani Brigade, from Eli, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of southern Israel.

Shilo was stationed with his soldiers that morning at an IDF outpost close to the Gaza border, not far from Kibbutz Magen. When the rocket fire began, they ran for the on-base shelter, which was also the cafeteria, assuming that it was like any other rocket or mortar attack.

Soon they heard gunfire and Arabic nearby and understood that Hamas gunmen had invaded. The gunmen began to throw explosives and grenades at the door of the shelter, where Shilo had taken up position. He was wounded in his arm but kept fighting, continuing to fire for hours despite bleeding extensively, until he succumbed to his wounds.

He was killed alongside his friend and subordinate Sgt. Amichay Rubin as well as Staff Sgt. Shlomo Reshetnikov.

He was buried on Jerusalem’s Mount Herzl on October 12. He is survived by his parents, Nirit and David, and his siblings Dvir, Hillel, Eliya, Hadar, Halleli and Talia.

Born and raised in the West Bank settlement of Eli, Shilo was always surrounded by his friends, according to an online eulogy.

He volunteered with a number of organizations, including the Bnei Akiva youth group, the Lev Binyamin organization for children with special needs and the One Family Fund for bereaved relatives of victims of terror.

Shilo attended high school in the settlement of Susya and then yeshiva in Eilat before enlisting in the IDF in August 2020, where he initially joined the Egoz Unit’s reconnaissance team. After completing an officer’s course, he was posted as a platoon commander in the Golani Brigade’s 51st Battalion.

His brother, Eliya, told the Kan public broadcaster that the pair — separated in age by just 20 months — were very close.

“I had so many deep conversations with him, for me he was like my partner,” said Eliya. “We shared a room, we went through the same stages in life, always seeking advice from each other.”

His loss is felt most strongly, he said, when he is seeking direction, “because now I have nobody to ask for advice. He was the connecting link in the family.”

Shilo’s mother, Nirit, told the Arutz Sheva news site that her son was “born on [the fast day] of Tisha B’av, and already when he was a kid I said he was a child of redemption, full of life.”

“Shilo volunteered for years for Lev Binyamin and One Family. He lived a full life including in his depth of interactions with people, his desire to connect people, to open his heart, to give and only add goodness,” she continued.

She said that Shilo was home on the first day of Sukkot, a week before he was killed, and despite hosting 50 people for the holiday, “I looked for opportunities to speak with Shilo, even though he came home from the army so tired — and we sat and talked until 3 a.m., a mother-son conversation about everything.”

They spoke “about life, about what he wanted, about how he saw himself as a civilian — they offered him a role in the army and he was debating if to continue — about dating. It was such a meaningful conversation that tied up a lot of loose ends for me, that gave me a lot of strength. I remember every word. I thank God that we didn’t miss out on that.”

Nirit said she feels “Shilo with me every moment. His spirit is in the home, his joy, but it’s hard.”