Yaron-Morris Dayan

בנם של אידה וג'ילברט. נולד ביום כ"ג בטבת תשל"א (20.1.1971) בקריית גת. ילד רביעי במשפחה, אח קטן לעופר ואסנת, אח גדול למירב, רעות ויריב.
ירון-מוריס גדל והתחנך בשכונת יד יצחק שבקריית גת. למד בבית הספר היסודי "יד יצחק" ובתיכון "אורט רוגוזין" בעיר.
אחרי שעות הלימודים נהנה לשחק טניס, כדורסל וכדורגל.
מילדות בלט ירון בטוב ליבו, בעשייתו למען האחר ובשאיפתו לשלום והרמוניה. בקרב המשפחה והחברים היה הוא זה שמחבר ומאחד את כולם, תמיד גישר ותיווך בין ניצים והשכין שלום בין סובביו.
כשבגר הפך לנער מרשים, שהתנשא לגובה 192 סנטימטרים וקיבל תשומת לב רבה מבנות המין השני.
עם סיום לימודיו בתיכון התגייס לצה"ל, תחילה שירת כלוחם בתותחנים ובהמשך שירת כנהג. אחרי השחרור, החליט להקדיש את חייו לשמירה על ביטחון המדינה ואזרחיה, ולהפוך לשוטר.
ב-21.3.1993 התגייס למשטרת ישראל ושירת במחוז דרום. תחילה, הוצב בתחנת קריית גת ובהמשך שירת בתחנת האם של מרחב לכיש באשדוד, ותגבר את תחנות המרחב על פי הצורך.
ירון היה גאה להיות שוטר והרגיש שעבודתו היא שליחות. הוא שירת במגוון תפקידים, בין היתר כסייר, כבלש וכרכז מודיעין, וביצע כל תפקיד על הצד הטוב ביותר, לא משנה מה זה דרש. כך, קפץ באחת המשימות ממשאית נוסעת כדי לתפוס עבריין, ועשה זאת, כמו בכל משימה שביצע, מתוך מחויבות ומסירות, בנחישות וללא פחד.
הוא היה בעל אינסטינקטים חדים ואינטואיציות חזקות, ולזכותו נרשמו מעצרים חשובים ותפיסות רבות של סמים. בשל כך, דבק בו עם השנים הכינוי: "כלב גישוש". היושרה, הערכים והמקצועיות שהפגין במסגרת עבודתו זיכו אותו בכבוד רב מצד אזרחים, מצד עמיתיו השוטרים והסוהרים ואף מעבריינים.
חבריו למשטרה סיפרו שתמיד הרגישו מוגנים לצידו, וידעו שהוא הראשון שיהיה שם עבורם בעת צרה – גם מחוץ לשעות העבודה אבל בעיקר במהלכן. "לא משנה באיזה אירוע היינו, תמיד ידעתי שיש לי גיבוי", סיפר עמיתו לשירות, גדי. עמיתה נוספת, מור, הוסיפה: "תמיד הרגשתי בטוחה וידעתי שיש מי ששומר עליי".
המשטרה הייתה חלק בלתי נפרד מזהותו של ירון, אך המאפיין הבולט ביותר שלו היה המשפחתיות שבו. את אשתו, אופירה, הכיר בתחילת דרכו כשוטר, כשהיה בדרכו לאחד המושבים הסמוכים לקריית גת בשל דמויות חשודות שנצפו במקום. אופירה הייתה אחת מהתושבים שירון תשאל כשהגיע לאזור, ומהניצוץ שנוצר בין השניים אי אפשר היה להתעלם.
המפגש המקרי במסגרת התפקיד הפך לסיפור אהבה. ב-1996 הם התחתנו, הקימו את ביתם בקריית גת והביאו לעולם שני ילדים – גיל ושיראל. ירון היה איש משפחה למופת, בעל אוהב ואבא גאה, דואג ומסור מאין כמותו. תמיד הציב את משפחתו בראש סדר העדיפויות וחסך מעצמו על מנת שלהם לא יחסר דבר.
לאורך השנים, הנחיל בילדיו את היופי והערכים של הדת היהודית, ובעיקר שימש להם דוגמה אישית כיצד להיות טובים לאחרים. ככל שהתבגרו, גדלה גם דאגתו כלפיהם, וכשבתו שיראל יצאה לבלות עם חברות, לא הצליח להירדם עד שחזרה הביתה.
לקראת נשף הסיום של שיראל בכיתה י"ב היה ירון מודאג במיוחד, ולכן נסע עם הרכב המשפחתי אחרי ההסעה של התלמידים והמתין בחניון הסמוך לאולם בו נערכה המסיבה, עד סיומה. הדבר נעשה בתיאום מלא עם שיראל, ונתן לה תחושה של ביטחון והגנה. היא ידעה שהיא יכולה להנות עם חבריה בחופשיות לאורך כל הערב, ואם חלילה יקרה משהו – אביה נמצא במרחק קריאה.
עבור כל סובביו שימש ירון כמשענת, כעמוד תווך וכאוזן קשבת. כשחוו קושי או משבר, ידע לעודד ולחזק, הרים את רוחם ולא נתן להם ליפול. באותו האופן, ידע גם להכיר תודה על מה שעשו אחרים למענו, ולא לקח דבר כמובן מאליו.
ירון שילב באופיו קסם אישי כובש, חוש הומור, רגישות, הכלה ויושרה בלתי מתפשרת. בזמנו הפנוי אהב לצפות בסדרות ובסרטי אקשן, מדע בדיוני ומשטרה, נהנה לראות משחקי כדורסל ואהד את קבוצת "מכבי תל אביב". מעל לכול, אהב להיות עם אשתו וילדיו, העדיף בילוי איתם על פני כל דבר אחר ותמיד נהג לומר: "יש לי אתכם אז יש לי הכול".
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
כשפרצה המתקפה, היה ירון בתחילתה של משמרת בוקר בתחנת משטרת שדרות. דקות ספורות לאחר שהחלו מטחי הרקטות, חדרו עשרות מחבלים לעיר, הגיעו אל תחנת המשטרה וניסו להשתלט עליה.
ירון, יחד עם שוטרי התחנה, נלחם במחבלים בקרב הרואי. בשלב מסוים, התנהלה הלחימה על גג התחנה, כשמטרת השוטרים הייתה לרתק את המחבלים למקום ולמנוע מהם להגיע לשכונות העיר.
ירון לחם בחירוף נפש ולא עצר לרגע, גם כשנגמרה לו התחמושת. הוא לקח נשק מאחד השוטרים שנפגעו, הסתער לעבר המחבלים והגן על חבריו הפצועים ועל תושבי העיר, עד שנורה ונפל בקרב.
רב-סמל בכיר ירון-מוריס דיין נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן חמישים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית גת. הותיר אחריו אישה, בן ובת, אחים ואחיות.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-נגד.
אשתו, אופירה, כתבה: "אני אופירה, האישה הכי בת מזל שזכיתי לבעל כל כך נפלא, עם הלב הגדול והרחב, עם נתינה אין סופית לנו ולסובבים אותו... בעל שהיה מבין ומעריך אותי ואת הילדים והשתדל לעשות אותנו מאושרים. אני פשוט מודה לה' שגרם לנו להיות שותפים לחיים. היו לי חיים מדהימים.
"ירוני הוא החיים שלי, האהבה שלי, האושר שלי, הנפש התאומה שלי. איכותי, דואג, משכין שלום ורעות, היה עושה כל שביכולתו שלא יחסר דבר לילדים ולי. תמיד ידע לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, לעודד, לחבק. הוא המלאך שלי, הלב שלי, חצי שלי, החמצן שלי... כמה אוהבת ומחכה לך".
שיראל, בתו, כתבה: "אבא שלי הוא עכשיו גיבור בשביל כולם, אבל בשבילי הוא היה ככה מאז ומתמיד. הוא תמיד היה האדם הכי קרוב אליי. תמיד יכולתי לדבר איתו על כל דבר ולדעת שיש מי שמקשיב לי ויעזור לי בצורה הטובה ביותר. הוא תמיד חזר והזכיר לקרובים שלו כמה הם חשובים לו. היה אדם שתמיד אהב לפייס, לדאוג ולהכיל, מהאבות שתמיד נוכחים, לא משנה מה ומתי.
"גם ביום שישי בערב ה-6.10, כאשר כבר היה מאוחר והוא היה צריך לקום מוקדם מאוד לאותה משמרת בשדרות – כשראה שאני רוצה לעשות סיבוב הוא ישר בא. כזה אבא הוא היה, שישים את משפחתו לפני הכול... וגם בהודעה האחרונה שלו אליי, כשכל הבלגן התרחש, ידע שאני בלחץ והקליט לי הודעה בה הוא התנשף ואמר שהכול בסדר, למרות שידעתי שמשהו לא באמת בסדר... אני מרגישה ויודעת שהוא איתי בכל שלב ביום וגם לא יעזוב".
ירון מונצח באתר גלעד המשטרתי ובאנדרטת החללים הניצבת במכללת השוטרים בבית שמש.
הוא מונצח באנדרטה לחללי העיר שדרות, באתר בית הנשיא ובאתר האקדמיה ללשון עברית.
משפחתו הקימה אתר לזכרו, תחת השם "רנ"ג ירון מוריס דיין". באתר מתואר סיפור גבורתו, לצד מכתבים שכתבו יקיריו, תמונות וסרטונים מתחנות חייו השונות וכתבות שפורסמו בערוצי התקשורת השונים לאחר נפילתו.
עמוד לזכרו נפתח באתר memoriz.plus.