Simha Behor

שמחה, בת דוריס ויעקב, נולדה ביום כ"ד בכסלו תשט"ו (19.12.1954) בעפולה. המשפחה התגוררה בבית-שאן ושם גדלה תינוקת חמודה, עליזה וצחקנית. היא הייתה קטנה מאוד וזכתה לטיפול מיוחד בתקופות של מחסור. ילדה חביבה ושקטה הייתה, שבלטה בעליצותה הרבה; תלמידה מצוינת, שאהבה את לימודיה ושקדה עליהם. בתקופת ההפגזות בבית-שאן, כאשר לא היה אור במקלטים, הייתה שמחה יושבת ולומדת בצד, לאורו של נר. היא לא שמה לב לאנשים, שהביטו בה בתימהון. השקט שלה הרגיע את כולם והשרה ביטחון על סביבתה. את לימודיה בבית-הספר העממי סיימה שמחה בהצטיינות והתקבלה לבית-הספר התיכון בעפולה. יום יום נטלטלה בדרכים, בקיץ ובחורף, כדי ללכת בבוקר לבית-הספר ולחזור הביתה ולשוב וללמוד. אולם בדרכה השקטה הצליחה שמחה להתגבר על הקשיים וכעבור זמן גם עזרה לאחיה הצעיר להתאקלם בבית-הספר. היא הייתה נאמנה למסורת, מסתפקת במועט ומוכנה תמיד לעזור. הייתה מביאה את חברותיה לספסל הלימודים הביתה, כדי לסייע להן בלימודים. אמר עליה מנהל בית-הספר התיכון בעפולה, ישראל מצנר: "חן מיוחד היה נסוך על פניה. היו בה כל התכונות היפות של בת-ישראל טהורה: יופי, צניעות, פשטות, נדיבות-לב, יושר, מסירות ונאמנות. היא הרעיפה סביבה איזה אור מיוחד, בהליכותיה השקטות נסכה סביבה שלווה ונועם". שמחה הייתה תלמידה למופת, וסיימה את לימודיה בהישגים גבוהים בכל המקצועות, הריאליים וההומניים. בין מועד סיום לימודיה ומועד התייצבותה לצה"ל היו לשמחה מספר חודשי חופשה, היא שהתה חודש אחד בתל-אביב, בבית קרובים ואחרי-כן עבדה בקיבוץ ניר-דוד. בסוף ינואר 1973 גויסה שמחה לצה"ל. היא סיימה את תקופת הטירונות והוצבה לחיל רפואה, ששלח אותה לשרת בבית-הספר לרפואה צבאית. גם שם קנתה את לב הכל והייתה חביבה על מפקדיה ועל החיילים והחיילות ששירתו עמה. בעיצומה של המלחמה, ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973), בדרכה הביתה לחופשה, נפלה בעת מילוי תפקידה. היא הובאה לקבורה בעפולה. השאירה אחריה הורים ואח. לאחר מותה הועלתה לדרגת רב-טוראי. כתבו עליה חבריה ליחידה: "הבה נחשוב שזהו רק טיול ארוך. שאי-פעם את תשובי ואתך ישובו כולם, מן המלחמות, מן התקריות, מפעולות התגמול, מאניות טבועות, מכל מקום ישובו;" כתב שר-הביטחון משה דיין למשפחה האבלה: "שמחה ז"ל... הייתה חיילת מסורה ואהודה על הכל". המועצה המקומית של בית-שאן הוציאה לאור חוברת לזכר הנופלים, והוקדשו בה דברים לזכרה.