Lior Kolran

בן קדן ואברהם, נולד ביום ו' בניסן תש"ם (22.3.1980) בתל אביב. בן שני להוריו, אח ליניב וערן. ליאור היה תינוק פעלתן וזריז ובטרם מלאה לו שנה החל לדבר וללכת. בהיותו בן שנתיים ידע לדקלם קטעים שלמים מתוך סיפורים ושירים, הרבה לפטפט ולא הפסיק לשאול שאלות. ליאור החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'יגאל אלון', שם למד עד כיתה ד'. כבר אז השתתף בחוגים למדעים ונגינה בפסנתר. כיתות ה'-ו' למד בבית-הספר 'הלל אקדמי' בדייטון, אוהיו שבארצות-הברית. הכיר חברים חדשים, חלקם ישראלים וחלקם אמריקנים. הוא התחבר לכולם בקלות ויצר קשרי ידידות. התקופה בדייטון היתה משמעותית מאוד בחייו. היא התאפיינה בטיולים רבים במקומות שונים בארצות-הברית. לחלק מהטיולים הצטרפו משפחות נוספות, דבר שחיזק את הקשר בין הילדים והפך את כולם למשפחה אחת מורחבת. ליאור אהב אתגרים ולא חשש מהתנסויות חדשות. תכונה זו בלטה במסגרת החוגים שהשתתף בהם: החלקה על קרח, סקי וטיולי אתגר, שנמשכו גם בארץ. הטיול האחרון בארצות-הברית היה בפארקים הלאומיים הגדולים במערב המדינה, שהשאירו רוושם רב על כל המשפחה. באוגוסט 1992 שבה המשפחה לארץ, לביתה החדש ברעות. ליאור החל ללמוד בחטיבת- הביניים 'מור'. בתקופה זו, נוסף הסיף לתחום תחביביו. הוא השתתף בחוג סיף והצליח להגיע למקום הראשון בתחרות מקומית לכיתות ז'-ח', ולמקום השלישי באליפות שהתקיימה במכון ווינגייט במאי 1994. אהבתו לטלוויזיה ולמשחקי מחשב הלכה והתעצמה. הוא ידע בעל-פה את לוח התוכניות של כל הערוצים. כמו-כן, אהב לשחק ולתכנת במחשב. ליאור סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון 'מכבים-רעות'. תקופת התיכון לא היתה קלה עבורו בכל מה שקשור ללימודים. ולמרות זאת, הצליח לסיים את לימודיו עם תעודת בגרות מלאה, שכללה אנגלית, מתמטיקה ומחשבים כמקצועות מוגברים. אהבה נוספת היתה לליאור, שהלכה והתחזקה עם השנים: אהבתו לכדורגל ולקבוצה 'מכבי תל אביב'. הוא עקב בדבקות רבה אחר המשחקים, ולעתים קרובות נסע עם חבר לצפות במשחקים. ליאור הצטייד בכל האביזרים הקשורים בקבוצה: צעיף, דגל, חולצה ואפילו מעיל עם כתובת של 'מכבי'. בחדרו תלה תמונות וכתובות. כשמכבי הובילה ליאור היה פורץ בקריאות שמחה. ליאור היה רגשן ורגיש לכל הסובבים אותו, ובמיוחד לילדים. הוא אהב לשעשע ולהצחיק ילדים, והם נמשכו אליו ואהבו אותו מאוד. ליאור היה בעל דמיון מפותח, שבא לידי ביטוי במשחקי "נדמה לי" ששיחק עם הילדים ובעיקר עם אחיו הצעיר, ערן, תוך יצירת עולם דמיוני משלו. ליאור התגייס לצה"ל באוגוסט 1998 והוצב בחיל-השריון. עקב בעיה רפואית הועבר לגדוד מחטיבת 'כפיר' כמתחזק נושא-גייסות משוריין, במחלקת החימוש של גדוד 'סערה'. ליאור אהב מאוד את הגדוד. מפקדיו וחבריו העידו שהיה "בעל משמעת עצמית, וביצע את תפקידו במקצועיות וברצינות רבה. ליאור הפגין מוטיבציה גבוהה, אהב לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת, והיה אהוב ואהוד." עוד סיפרו חבריו, כי היה בעל יכולת לעודד בשעות הקשות, ולשפר את מצב הרוח בחוש ההומור הידוע לכל מי שהכיר אותו. חברו ליחידה, אלי כהן, כתב: "מי שהכיר את ליאור, זכה לראות אדם שמח ומאושר, חייכן ומבדר, כזה שמסתכל על העולם מזווית צינית, אירונית, אופטימית. גם בעתות צער או מצוקה, ידע ליאור להביט על חצי הכוס המלאה ולהפוך סיטואציות קשות לרכות ופחות כואבות. ליאור אף פעם לא היה שייך לאדם אחד. כולם הכירו אותו והוא התחבר לכל אחד בקסם האישי שלו, בחום ובחיוך... ליאור אהב את השירות בגדוד ונלחם כדי להמשיך ולשרת בו יחד עם החברים... החיוך הנבוך והעיניים הבורקות, יוותרו כנראה כ'קטעים למזכרת' במוחנו לעד." ביום כ"ג בכסלו תש"ס (2.12.1999) נפל ליאור בעת מילוי תפקידו. בן תשע-עשרה ותשעה חודשים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר מותו כתב ערן, אחיו, בשירו "המבול": "...והחדר שלך מביא סערה/ ולכן לא פותחים את האור/ וכולנו קלטנו מאוד במהרה/ שהחורף מביא את הקור//שקט מחריד מוצף בדמעות/ מוות מחייה מבול של תחושות/ ואתה לא כאן/ אתה לא כאן".