Moshe Alus

משה, בן מרגלית ואליהו, נולד ביום ט"ז באייר תשי"א (22.5.1951) בחדרה. זמן קצר לפני שנולד, עלו הוריו ארצה מעיראק ולאחר לידתו השתקעו בירושלים. הוא למד בבית הספר-היסודי "יפה נוף" ובבית החינוך התיכון "עירוני ג'", שניהם בירושלים. משה היה בחור גבוה ורחב כתפיים אך נהג להצניע עצמו והתחבא מאחורי חיוך שקט של טוב לב. הוא נהג למעט בדיבור והקפיד שלא לחשוף עצמו בפני הבריות, אולם כל מעלותיו נתגלו במעשים שעשה ורק מי שהכירו זמן ארוך יכול היה לעמוד על סגולותיו. אף-על-פי-כן, לא היה מבודד בכיתתו; נהפוך הוא - חבריו ומוריו אהבוהו וכבדו אותו. משה אהב בני אדם, הבין לנפשם ונהג סלחנות וסבלנות לגבי חולשותיהם. סובלנות זו, הייתה רבה כל-כך שבגללה היו חברים שכינו אותו "האדיש". בשיחות רעים ובשיחות בכיתה כמעט ולא דיבר, אך משפתח פיו הייתה כל מלה שהשמיע שקולה ומחושבת ותמיד היו טעם ותוכן בדבריו. הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן וכשלמד, הייתה בו שאיפה עזה להצליח אלא שהוא הסתיר אותה ואף הצניע את הישגיו המרשימים בלימודים בבית-הספר. הוא הקפיד מאוד עם עצמו ואת כל מעשיו, גם הפשוטים והיומיומיים ביותר, עשה במחשבה, בתבונה ובשיקול-דעת. כאשר גמר אומר לעשות דבר - עשה אותו בשלמות ותום. הוא היה שקוע בעולמו שלו ואהב להסתגר בחדרו עם תקליטיו ועם ספריו. שעות ארוכות היה יושב ומאזין למוסיקה או קורא ספרים האהובים עליו, ואף-על-פי-כן, התבלט בחברה ואיש לא רצה ואף לא יכול להתעלם ממנו. הוא אהב את הבריות סביבו בדרכו השקטה, הנחבאת אל הכלים, וקיים יחסי חברות יפים, ללא הצהרות וללא חלוקת מחמאות קולנית. קשה היה להתקרב אליו, אך אלה שזכו להכירו מקרוב יצרו אתו קשרים חזקים ולבביים. מעולם ומתוך עיקרון לא השתמש במלות גנאי, ולא בא בטרוניה על אדם או על מעשיו. גם בנסיבות שראה צורך למתוח ביקורת על אדם או על קבוצה, אמר את אשר בפיו בשקט, כשהוא מציג עובדות מבוססות להוכחת טענותיו ונוהג כבוד במבוקר. משה היה איש עקרונות ובעל ערכים; הוא האמין בצדקתם והיה נכון להילחם עליהם. כאשר החליט שעליו לנהל חיים עצמאיים, סירב בתוקף לקבל עזרה מן הבית ועמד כנגד כל הפיתויים. לפיכך היה המעבר לחיי הצבא קל לגביו והוא עמד בו ברצון ובלא לבטים רבים. משה גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1969 והוצב לחיל השריון. אמנם מתמיד חלם על שירות בחיל הים, אך כשהדבר לא נסתייע בידו החליט לתת את כל אונו לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות עבר קורס יסוד במקצועות השריון והשתלם כתותחן טנק "סנטוריון". לאחר שסיים את הקורס בהצלחה הוצב לאחת מיחידות השדה של החיל בסיני. על אף שהשתדל ככל יכולתו, לא ספקה אותו תקופת שירותו הצבאי. אך הוא לא התרשל בשירותו ומפקדיו זוכרים אותו כחייל מהימן שביצע את תפקידו ללא דופי. הידיעה שהוא משרת את מולדתו האהובה עליו הייתה בשבילו פיצוי לשעות ארוכות של אימונים ולתקופות הקשות של שירות בקווים הקדמיים בסיני. גם בהיותו בצבא לא רפו הקשרים ההדוקים שלו עם הבית. יתר על כן, הריחוק הפיזי מן הבית רק הגביר את האהבה, ההערצה והכבוד ההדדיים שרחשו בני המשפחה זה לזה. על דאגתו הכנה והמיוחדת של משה לבני משפחתו מעידה העובדה, שלמען הרחק דאגה מלבם העלים מהם את דבר הניתוח שנותח בתקופת שירותו. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר החל משה לומד באוניברסיטה העברית, בחוגים לכלכלה ולמדע המדינה. נאמן להחלטתו לחיות בעצמאות ובאי-תלות, החל מיד גם לעבוד בנציבות מס ההכנסה וכך הצליח גם לפרנס את עצמו. תוכניות רבות היו לו לעתיד, אך עוד בטרם שובץ ביחידת מילואים, פרצה מלחמת יום-הכיפורים וקטעה את כל התוכניות. כשפרצה המלחמה, התייצב משה בנקודת האיסוף של עוצבת שריון, בלי שיקרא להתגייס. הוא השתתף בקרבות הבלימה ברמת הגולן ובקרבות ההבקעה של המערך הסורי בגזרת מזרעת בית ג'אן. ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973), נפגע ונהרג מפגיעה ישירה, כשהאויב הפגיז את כוחותינו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.