Dan Feder

בן שמריהו הכהן ושושנה. נולד ביום י"ח באב תש"ז (4.8.1947) בירושלים. הוא היה בין ילידי ירושלים האחרונים שזכו עוד להיוולד בבית-החולים "הדסה" שעל הר-הצופים. שנות-חייו הראשונות בירושלים עברו עליו בתקופה קשה, היא תקופת מלחמת-הקוממיות. הוא גדל באווירת אימי ההפגזות, המצור וחוסר המזון שבא עמו, ונדודי-השינה במקלטים בלילות. אך למרות תנאים אלה, גדל דני להיות ילד בריא, חסון, יפה-תואר - ותמיד עליז. בשנת 1949, בהיות דני בן שנתיים, עבר עם משפחתו לחיפה, ושם, בהגיע הזמן, החל את לימודיו היסודיים בבית-הספר "ליאו באק". בהיותו לכיתה ג' שוב העתיקה המשפחה מקום- מגוריה - עקב צרכים הקשורים בעבודתו של האב - לתל-אביב. דני המשיך וסיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר על-שם א. ד. גורדון, ולאחר-מכן המשיך בלימודיו התיכוניים בבית-הספר "תיכון חדש". בכל שנות-לימודיו היה בני תלמיד מצטיין. הוא היה נער חברותי ועליז, טוב-לב ורגיש ואהוב מאוד על כל חבריו ומוריו. מבית-הספר נוהג היה לחזור תמיד כששריקה על שפתיו. היה מקדיש זמן קצר להכנת שיעוריו, ופונה מיד לעיסוקיו האחרים - חברים, קריאה רבה, האזנה למוסיקה. מעולם לא נשמע מתלונן על עומס-שיעורים, ומעולם לא נראה מקדיש ללימודיו אלא זמן קצר בלבד. הישגיו בבית-הספר שהיו תמיד טובים מאוד, כי מוכשר מאוד היה. התכונה, שאפיינה אותו יותר מכל בכל יום מימי חייו הקצרים, היתה חדוות-החיים שבו. כל משימה בבית-הספר ומחוצה לו ביצע מתוך מרץ רב, בשמחה, במהירות ובקלות. ביחסיו עם הסובבים אותו - הוריו, אחיו, אחותו, חבריו - אפיינה אותו יותר מכל גישתו האנושית והרגישה מאוד, הרבה מעבר למצופה מבן-גילו. תמיד היה פתוח לשוחח, להבין ולהתחשב. דני השתייך במשך שנים מספר ל"התנועה המאוחדת.", ולאחר-מכן ל"הפועל-ים". אהבה גדולה היתה לו לים, אהבה שהחלה עוד בשחר ילדותו. מגיל צעיר היה שחיין מצויין (בהיותו בן שש זכה בפרס ראשון בתחרות- שחייה) ובשחייה הצטיין עד סוף חייו הקצרים. אהבה זו לים הביאה אותו לידי החלטה, עוד בהיותו בתחילת בית-הספר התיכון, שבלימודיו הגבוהים יבחר בהנדסת אניות, וגדול היה בטחונו שיגשים החלטה זו. מוסיקה אהב אהבה עזה. שעות רבות היה יושב בחברה או לבדו - ומאזין. הוא עצמו הצטיין בנגינה באקורדיון, בו ניגן, תוך הנאה ואף פעם לא תוך מאמץ של אימונים. את משפחתו אהב אהבה רבה ובלתי-אמצעית. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים עמדה בפניו האפשרות של הצטרפות לעתודה האקדמית. הוא ניגש לבחינות לעתודה ועמד בהן, כדרכו, בהצלחה, אלא שאז החליט לוותר על אפשרות זו. לבסוף התגבשה החלטתו למלא, ראשית, כדבריו, את החובה הקדושה ביותר, חובת השירות בצה"ל ורק לאחר-מכן לחזור ללימודים, לימודי הנדסת אניות בטכניון העברי בחיפה, כפי שתכנן. בספטמבר 1965 גויס לצה"ל והצטרף לחיל-השריון. לאחר הטירונות עבר לבית-הספר למקצועות שריון ועם סיומו עבר מיד לקורס מפקדי-טנקים. הוא לא הספיק לשמש הרבה כמפקד-טנק והחל בקורס-הקצינים. באותה תקופה אפיינה אותו יותר מכל מסירותו - התמסרותו כמעט - לעולמו של צה"ל. בהתנהגותו, וגם בשיחותיו - עם המשפחה ועם חברים - גילה רוח פטריוטית, אידיאליסטית, שהיתה כנה וטהורה. חשוב מאוד היה לו להצליח, וכדבריו, "לתרום ככל שאוכל, ויותר מכך, כקצין בשריון". הוא סיים את קורס-הקצינים בהצלחה, סמוך מאוד לפרוץ מלחמת ששת הימים. גם באותם ימי-מתיחות שלפני המלחמה היו בו, כתמיד, חדוות-החיים והרגשת-הבטחון העמוקה בכוחו של צה"ל. בטחון זה מצא לו ביטוי בשיחה אחת עם מורתו, בעת חופשתו האחרונה. ואלה היו דבריו: "אם תהיה מלחמה, דעי, שאנו ננצח. אני יודע זאת ובטוח בזאת". אחר-כך נפרד ממורתו בחיוך, אותו חיוך שתמיד נשמר על שפתיו, והוסיף: "את עוד תהיי גאה בי מאד". והלך לדרכו. בגלויתו האחרונה למשפחתו רצה להרגיע את רוחם לבל ידאגו לו - ומתוך בטחון כתב להם שבסופו של דבר ינצח צה"ל. גם לחברתו כתב מתוך בטחון על שובם כמנצחים - וכי יש להתגאות בהשתייכות לעם ישראל. כקצין בחיל השריון יצא למלחמת ששת הימים. דני הספיק להשתתף בכל הקרבות של גדודו. הוא נלחם באומץ-לב ובמסירות. כשהטנק שפיקד עליו נפגע, עבר דני לטנק אחר, והמשיך להילחם עד שהגיע למבואות קנטרה. כאן, בסיומו של היום הרביעי לקרבות, הוא כ"ט באייר תשכ"ז (8.6.1967), נפגע דני ונפל. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. לאחר מותו הועלה דן לדרגת סגן.