Itzhak-Menashe Davidovitch

יצחק-מנשה, בן בלומה ויחיאל-מיכאל, נולד ביום כ"ד באב תש"ח (29.8.1948) בחיפה, וסיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבית-הספר הדתי "יבנה" שבעיר מגוריו. אחרי-כן המשיך את לימודיו הגבוהים בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. מנשק'ה, כפי שכינוהו בחיבה בני משפחתו וידידיו, היה קשור בכל נימי נפשו לארצו ולאנשים בה. הוא היה נער מוכשר וחרוץ שכל מעשיו הצליחו בידו, אך לא ניאות לקבל תודה או מחמאה על שום מעשה. אמונתו העמוקה והשורשית בדת היהודית, הביאה אותו להכרה מוסרית מדרגה עליונה, לפיה היה מודה לשם על שניתן לו בחסדו לעשות מה שעשה. מנשק'ה היה רודף שלום, שהטיף לצדק ולמוסר, במעשים ולא בדיבורים. הייתה לו נוכחות חזקה שאי-אפשר להתעלם ממנה, ובעת ויכוח או ריב, נאלמו יריביו. הריב בנוכחותו נראה מיותר ומוטעה, והשפעתו המרגיעה על זולתו תרמה להעלאת קרנו של הנער הצנוע הזה. מחנכו מילדות בימי בית-הספר זוכר פעמים מספר ששמע צעקות בחצר ושלח את מנשק'ה לברר מה הסיבה לדבר, ומיד פסק הרעש כלא-היה. הוא ניחן בכושר שכנוע ובכוח הסברה, שמנעו אפשרות לסרב לו כבר מתחילת הדו-שיח. בזכות אמונתו בצדקת ערכיו הפנימיים היו אנשים נאלצים להקשיב לו, וניכר היה בו שאינו מפזר את מילותיו כאבני-חצץ, אלא חושב ומהפך בהן בכל עומקן, ומזדהה כל כולו עם רעיונותיו הנשגבים. יצחק-מנשה התגייס לצה"ל בסוף ספטמבר 1966. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, הוצב לשרת כרובאי בחיל הרגלים המוצנח. הוא רכש לו חברים רבים בעת שירותו הצבאי, ועם אחדים מהם שמר על קשר הדוק גם אחרי סיום השירות המשותף. בתום שירותו הסדיר היה נקרא לתקופות של שירות מילואים פעיל. בנוסף על לימודיו, שהקדיש להם את מרצו ואת זמנו שלא כדי לצאת ידי-חובה סתם, נהג גם לנגן באקורדיון, ולמד אצל מורה מוסמך. הוא התמסר לביצוע התרגילים הקלים והתרגילים הקשים כאחד, בהתמדה וברצינות, ולא החסיר יום אחד בשינון החומר. מנשק'ה אהב את הזולת, אהב לעזור לחבריו הרבים ואף להורות דרך לצעירים ממנו. בגלל תכונותיו אלה נהיה מדריך בקן של תנועת "בני-עקיבא". הוא הרבה לקחת את חניכיו לטיולים לאורכה ולרוחבה של הארץ והחדיר בהם את אהבתו הגדולה למולדת, ואת הרצון לשמור על כל היופי שבה. כמו כן שוחח עמם רבות, בלי לספור את השעות ובלי לעשות חשבון של זמן. נושאי השיחות היו רבים ושונים, החל מבעיה פרטית-מוסרית של אחד החניכים וכלה בסיבות לשבתנו בארץ הזאת, לרבות דיונים במצבנו הפוליטי, או קריאת סיפורים כדי לספק את הצורך התרבותי והאסתטי אצל חניכיו. חניכיו התייחסו אליו בחום רב ובהערכה ללא גבול, והעריצו את אישיותו ואת מעשיו. בואו אליהם היה להם כאור, ובלכתו התחננו שישאר עוד מעט, או שישוב במהרה. הוא קיים חוג שבועי קבוע באמונת ישראל בסניף התנועה, וניגן באקורדיון בגן ילדים בנצרת. מנשק'ה קיבל את חינוכו בבית, אולם היה לו גם רב, שהיה לו כאב-רוחני מימי לימודיו בישיבת הרב, שהבחין באיכות המיוחדת שלו כאדם, והשניים שמרו על קשר הדוק מאז הכרותם ועד יומו האחרון של מנשק'ה. רבו האהוב היה הרב צבי יהודה הכהן קוק, ודרכו התוודע אל ספריו של הרב קוק זצ"ל, ושתה בצמא את הכתוב בהם. מנשק'ה לימד בנצרת ובחיפה, וכתב מאמרים בתחום אמונת ישראל ותורתו, ושיחות לפרשת השבוע. גישתו לילדים הייתה ישירה ופשוטה, והשפעתו עליהם - כבירה. פעם קרה שניגש אל ילדים חילוניים, שהתפרעו ברחובה של נצרת-עילית, ותוך שיחה של דקות אחדות הצליח לשכנעם שיבואו אליו לפגישות שבועיות בביתו, וסופם שהפכו לו כילדיו. מנשק'ה נשא אישה והקים משפחה חמה. במלחמת יום הכיפורים השתתף מנשה בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (20.10.1973), בשעות בין-הערביים המאוחרות עסקה יחידתו בסריקת אזור הלחימה. לפתע נפתחה על הכוח אש על-ידי מארב של חיילי קומנדו מצריים. המחלקה הקדמית - מחלקתו של יצחק-מנשה - עברה את סוללת מסילת הברזל, שלאורך תעלת המים המתוקים, והסתערה על מקור האש. בהסתערות נפגע אחד החיילים, והחובש יחד עם יצחק-מנשה חשו להגיש לו עזרה ראשונה. אז נפתחה אש מכוונת היטב על השלושה ומנשה נפגע מצרור בחזהו ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה בהריון, בן - אליקים-צבי ובת - אלימור שנולדה לאחר נופלו, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "היה מופת לכולם, אמיץ וחרוץ, עודד את הזקוקים לעידוד".