Osher Shmaya

בנם הבכור של אבלין ויעקב (קובי). נולד בט"ו בשבט תשס"ד (7.2.2004) בבאר שבע. אח לאופק ואלין. אושר גדל והתחנך בבאר שבע. למד בבית הספר היסודי "רכסים" בעיר והמשיך את לימודיו בבית הספר הרב-תחומי "רמות" על שם ניומן (מקיף ז'). ילד שמח ומאושר, חבר נאמן, שהשרה אווירה נעימה סביבו והיה חביב על כולם. סלד מוויכוחים ומריבות, וכיבד כל אדם, מקטן ועד גדול. משפחתו הייתה חמה ותומכת. קשריו עם אימו ואביו התאפיינו בפתיחות וכנות, אחיו היה חברו בלב ובנפש, ואחותו העריצה אותו וראתה בו מודל לחיקוי. האב, אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל "הפועל" באר שבע, הטמיע בו את האהבה למשחק. מגיל צעיר צפה אושר עם אביו ואחִיו במשחקי הקבוצה באצטדיון הכדורגל "וסרמיל" בעיר מגוריהם, ואחר כך באצטדיון על שם טרנר, והם גם נסעו בעקבות הקבוצה למשחקים ברחבי הארץ. בד בבד, בהיותו בן חמש, החל אושר לשחק כדורגל בקבוצות ילדים מקומיות, כשאביו מלווה אותו לכל אימון ולכל משחק, מעודד ותומך, ומתלהב מכל גול שהבקיע. במהלך השנים שיחק בקבוצות הנערים של מ.ס. באר שבע, בהמשך ב"הפועל" ו"בית"ר" העירוניות והיה קפטן קבוצת הנערים של "מכבי" קריית גת. הוא בלט כשחקן מוכשר, רציני ובעל כושר התמדה. אהוב מאוד על השחקנים והמאמנים, שאף למצוינות והוביל את חבריו להישגים. ב-2021 סגר מעגל והתקבל לקבוצת הבוגרים של מ.ס באר שבע, אותה קבוצה שבה שיחק בנעוריו, ובכך הגשים את חלומו והפך לכדורגלן מקצועי. לאורך כל השנים, ובכל הקבוצות שבהן שיחק, המשיך אביו של אושר ללוות אותו, להסיעו לכל מקום, וליהנות מההישגים של בנו. עם סיום לימודיו התיכוניים התגייס אושר לצה"ל ביום 27.10.2022. שירת במפקדת אוגדת עזה (אוגדה 143), עוצבת "שועלי האש", והוצב במחנה רעים במסגרת החיל הכללי. שירת בתפקיד טבח במתכונת של שבוע בבסיס ושבוע בבית, וכך התאפשר לו להמשיך להתאמן בכדורגל ולהשתתף במשחקים כשחקן מקצועי בקבוצה הבאר-שבעית. המשחק האחרון שבו השתתף במדי מ.ס באר שבע התקיים ביום 27.9.2023. הוא נכנס לשחק בדקה ה-54 של המשחק מול קבוצת בני כסייפה, וכבש את שער הבכורה שלו לעונה בדקה ה-65. המשחק הסתיים בתוצאה 2:2. עשרה ימים אחר כך, בערב שמחת תורה תשפ"ד ביקש אושר להשתחרר מהבסיס לכמה שעות כדי לבלות בחיק משפחתו. הוריו נסעו לאסוף אותו מהבסיס והסיעו אותו לביתם בבאר שבע. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. באותו הבוקר נשמעו בבאר שבע אזעקות רבות שהתריעו על ירי רקטות וטילים. אושר היה אמור לחזור לבסיס רעים בצוהריים, אבל החליט להקדים את הגעתו. הוא לא שעה להפצרות להמתין עד שהמצב הביטחוני יירגע, וביקש מאביו להסיע אותו לבסיס. רגע לפני שיצא מהבית נישק את אחיו. "הייתי מופתע מזה", סיפר האח. "בדרך כלל אנחנו רק מתחבקים. שאלתי אותו, 'למה אתה מנשק אותי?' והוא ענה לי, 'אני אוהב אותך', חיבק אותי והלך". במהלך הנסיעה התכתב אושר עם אימו, כתב לה שהוא אוהב אותה והוסיף "לב", ומאז נותק איתו הקשר. גם אבי המשפחה לא ענה לטלפון. בני המשפחה ניסו להישאר אופטימיים, ונאחזו בתקווה שהאב והבן נמלטו על נפשם, או נפצעו ופונו לבית החולים ואינם מצליחים ליצור קשר, אך הבשורות המרות הגיעו כעבור זמן קצר. בזמן הנסיעה נתקלו אושר ואביו במארב מחבלים קרוב לכניסה לבסיס רעים ונורו למוות. הם נמצאו במכונית מחובקים, ללא רוח חיים. רב-טוראי אושר שמעיה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן תשע-עשרה וחצי בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. הותיר אם, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. אביו, יעקב (קובי) שמעיה, נטמן לצידו של אושר בבית העלמין הצבאי. כתבו בני המשפחה: "בחייכם וגם במותכם לא נפרדתם. הייתם מודל לחיקוי לקשר של אב ובנו. קשר כמו שלכם לא היה ולא יהיה, כי כמוכם אין, ואיש לא יחליף אתכם. הלב שלנו שבור ולא עומד באבדה הנוראה שנפלה על כולנו". כתבה אימו של אושר, אבלין, אחד-עשר חודשים אחרי נפילתו: "מלאך שלי, אני כל כך מתגעגעת. מצאתי הודעה מהיום שהתגייסת, שבה כתבתי לך שאני מתגעגעת אליך. ענית לי, 'אימא, עבר רק יום!' אלוהים, אחד-עשר חודשים עברו בלי לראות אותך, ועוד חיים שלמים לפנינו. הלב נשרף, ילד שלי. תהיה עם אבא... אוהבת ומתגעגעת". ועוד כתבה: "אושר היה ילד שכל אימא הייתה רוצה, ומרוב שהיה ילד טוב ויפה ושחקן מוכשר, תמיד אמרתי לו, 'יבוא יום ואתה תהיה מפורסם וישמעו עליך'. לא התכוונתי שככה ישמעו עליך". ספדה מעין, בת דודתו: "אושר, מלאך שלנו, כמה כואב לי לכתוב עליך בלשון עבר, כל כך לא נתפס. אני עדיין מקווה שתענה על ההודעה האחרונה שלי אליך. נוח בשלום על משכבך. לעולם לא אפסיק להתגעגע". כתב דולב: "אני לא קולט שאתה ואביך לא נושמים פה על פני האדמה. מאמין שאתה עושה להם בית ספר במגרש שם למעלה. תראה להם מה אתה יודע, כמו שהראית לכולם. אוהב אותך עד כאב, ולנצח אוהב. לעולם לא נשכח אותך ואת אביך ולעולם לא נסלח. תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים". גלעד כתב: "זאת הייתה זכות לשחק איתך ולחלוק איתך חדר הלבשה. שמור עלינו מלמעלה, כוכב". כתב שלמה: "אושר היקר, אח שלי, שותף, אני מתגעגע אליך נורא. אתה ממש חסר לי ולכל הטבחים של האוגדה". כתב אדר: "אחי היקר, מאחל לכל אחד חיוך ושמחת חיים כמו שלך. נזכור אותך תמיד. אוהב אותך מאוד". ליאם כתבה: "אושר שלי, אני מתגעגעת אליך כל יום. הלב שלי זועק! תודה על שהיית פה בשבילי תמיד. אני מחכה לך". כתבה נועה: "החבר הכי טוב שלי, מתגעגעת וחושבת עליך בכל רגע ביום. שום דבר לא אותו דבר אחרי שהלכת. אני בטוחה שאתה משגיח עליי מלמעלה, אני מרגישה אותך. תודה על הזכות להכיר אותך. אתה המלאך הכי טהור שנוצר". אושר מונצח בדרכים רבות: הכיכר בצומת הרחובות קלמן פורת ונחום שריג בבאר שבע נקראה על שם אושר ואביו. ברחבי העיר נתלו שלטי חוצות עם תמונותיהם של אושר ואביו, ולצידן הכיתוב: "100 ימים בלעדיהם, 7.10.23". טורניר כדורגל התקיים ב"ספורטק" באר שבע לכבוד יום הולדתו העשרים של אושר, תחת הכותרת "תישאר צעיר לנצח". שחקני הקבוצות לבשו חולצות שעליהן מודפסת הספרה 7, כמספר החולצה של אושר, והכיתוב: "אין דרך אל האושר. אושר הוא הדרך". השתתפו באירוע ראש העירייה, שחקני הפועל באר שבע ואנשי החברה העירונית "כיוונים" לתרבות פנאי. לקראת ראש השנה תשפ"ה הכינה אבלין, האלמנה והאם השכולה, מארזים לחג עם מטעמים, ברכות ונרות לעילוי נשמתם של אושר ויעקב אביו, וחילקה אותם לנזקקים. באזכרה במלאת שנה לנפילתו של אושר ולהירצחו של אביו התקיים שיעור תורה לעילוי נשמתם עם הרב גיא נג'ר בישיבת "שבילי הנחל" בבאר שבע. לזכרם של אושר ואביו יצאו לאור ספר תהילים, סידור תפילה והגדה של פסח, שדמותם מופיעה על כריכתם. כמו כן הוזמנו כיפות לבנות לחג, ששמם ודמותם מוטבעים עליהן. לזכרם של אושר ואביו הוקם העמוד remember_osherandkobi_shmaya באתר אינסטגרם.

Yaakov “Kobi” Shmaya, 47, and his son, Sgt. Osher Shmaya, 19, a soldier in the Gaza Division, from Beersheba, were killed by Hamas terrorists on October 7.

Osher was at home on break from the army, and on Saturday morning with the start of the Hamas rocket attack, he decided he needed to head back to his base next to Kibbutz Re’im. His father Kobi agreed to drive him back to the base, and along the way, the pair were both shot dead in their vehicle.

“I have some comfort that they were killed together because they were found in an embrace,” Evlin Shmaya, Kobi’s wife and Osher’s mother, told La’isha.

The family was notified about Osher’s death three days later, but were not informed that Kobi’s body had been identified until a week after the attack. Evlin — who had been told by someone on the scene that they were found together — waited for the news about Kobi so that the father and son could be buried together.

Osher and Kobi were both buried in Beersheba on October 15. They are survived by their mother/wife Evlin and children/siblings Ofek, 18, and Alyn, 10. Kobi is also survived by his parents, Eliyahu and Chana.

Kobi was a truck driver with a recycling company, and Osher was serving as a cook in the army.

The pair were devoted fans of the Hapoel Beersheba soccer team, and Osher himself was a promising player with F.C. Beersheba and received unending support from his father.

Osher’s coach Moshe Kugman told Sport 5 that he recalled once a game where it was pouring out, and Kobi was just about the only spectator in the stands, “and I turned to him and I said, ‘Kobi, are you crazy? Go home,’ and Kobi said to me, ‘Wherever he goes, I go.'”

The family staged a soccer tournament in Beersheba in the pair’s memory.

Osher’s girlfriend, Bar, told the TV channel that she “still feels like he’s going to open the door and say, ‘Hi sweetie, I’m here.’ But it won’t happen.”

“He was my first love, he was my first kiss, he was the first guy I brought home,” said Bar.

In a letter published on the Mako news site, Ofek wrote to his father, Kobi, that he “had the privilege of growing up with you for 18.5 years, during which you took care of, loved, spoiled, made me laugh, and occasionally got angry.”

“You will always be my father, and I your son,” he continued. “The job has fallen to me, without me asking for it, to fill the loss of you and Osher. You were the pillar of the house, and Osher, my big brother, a role model to me and to Alyn, and mom’s best friend. And you Dad, are so missed by Mom, but she is a warrior and we are learning to cope.”

Evlin told a local Beersheba news outlet in December that she misses everything about her husband and son.

“Their words, their conversations, to hug them, do their laundry, cook for them — I miss their presence,” she said. “I would swap places with Osher if I could… A mother isn’t meant to bury her son,” she added. “I don’t feel like my life is the same life, and every minute without them feels like an eternity.”

Evlin said that Osher “was a boy that any mother would want, and because he was such a good and handsome boy, such a talented soccer player, I always told him that ‘one day you’ll be famous and people will know about you.’ I didn’t mean it this way. Soccer flowed in Osher’s blood, and Kobi loved soccer at the same level, so much so that Osher started playing soccer at age 5 or 6.”

“Osher was a kid who everyone loved being around, he never liked arguing, he was always laughing, always happy, respected others, respected his parents, his teachers at school, the army,” Evlin added. “People have only good things to say about this kid, he was my eldest son and he was my best friend.”

About her husband, Evlin said that “there is nobody who would ask for help and Kobi wouldn’t show up first to help. Really, he was one big heart, he did everything for our home, it was important for him to put the house and the kids first, and only afterward himself. A very beloved man.”