Lior Ifargan

בן שוש ויוסף. נולד ביום כ"ח בכסלו תשמ"ט (6.12.1988) בדימונה, למשפחה שורשית וותיקה בעיר. אח לשלומי, חיים, אגמית, סיון ואלינור. גדל והתחנך בעיר הולדתו: החל את לימודיו בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "שלהבת הדרום", המשיכם בבית הספר היסודי לאמנויות "עמי אסף", שם הביא לביטוי את כישרונו בציור, וסיימם בבית הספר התיכון המקיף "זינמן" של רשת "עמל", במגמת חשמל. ליאור היה נער חייכן, ביישן, נעים הליכות וחביב על כולם בזכות ליבו הרחב, הכבוד שנהג בכל אדם ונכונותו להושיט יד לזולת. כבן למשפחה ברוכת ילדים היה קשור מאוד להוריו, לאחיו ולאחיותיו, ואת רוב זמנו הפנוי בילה בחיק המשפחה – "תמיד עוזר, דואג, מפרגן ואף לרגע לא מפסיק לחייך," כך תיארה אותו אחותו אגמית. מוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו של ליאור ומאהבותיו הגדולות, וליוותה אותו בכל אשר פנה. ליאור היה מעורה במתרחש בסצנת המוזיקה המקומית והעולמית, ובעצמו חיבר ויצר מוזיקה אלקטרונית ומוזיקת "דאנס". לא אחת ארגן והפיק בעצמו מסיבות של בית הספר, תִקלט בהן בהתנדבות, ושימש די-ג'יי באירועים רבים נוספים – בימי הולדת, במסיבות שהתקיימו בבתי ספר ובגנים, ואפילו במקלטים עירוניים. חלומו הגדול היה להצליח בעולם המוזיקה – להיות תקליטן מועדונים, ולהמשיך ליצור מוזיקה אלקטרונית. ליאור אהב את החיים ו"חי את הרגע". הוא אהב מאוד ספורט – ובמיוחד כדורגל, הרבה לגלוש באינטרנט ולהתעדכן בחידושים שברשת, ומשעה שלמד להשתמש בתוכנת "פוטושופ" – תוכנה גרפית לעריכה, ציור ועיבוד תמונות דיגיטליות – ערך תמונות בעבור אנשים. ליאור, שרכש בבית הספר את מקצוע החשמל, יועד לחיל האוויר. ב-19.3.2007 התגייס, ובתום הטירונות הוצב בבסיס חיל האוויר "פלמחים" כטכנאי חשמל ציוד קרקע בטייסת תחזוקה. בהמשך, אמור היה להתקדם למערך הכטב"מ (כלי טיס בלתי מאויש). תכניות רבות וחלומות גדולים היו לליאור, אך כולם נגוזו ביום מר ונמהר, ברכיבה אחת יותר מדי, שחרצה את גורלו. ליאור נפל בעת שירותו ביום כ' בתשרי תשס"ח (1.10.2007), בתאונת אופנוע מחרידה שאירעה באזור מפעלי ים המלח. באותו יום יצא ליאור, יחד עם גיסו, לטיול אופנועים בהרי סדום. בשעת צהריים, בהיותו על מסלול עפר במישור רותם,נקלע ליאור לירידה חדה ותלולה והשער שהיה במקום היה פתוח. לליאור לא היה סיכוי לבלום והוא נפל מצוק בגובה של כחמישים מטר. גיסו, אשר הבחין כי אינו רואה עוד את ליאור, החל לחפש אחריו, ומשגילה את האופנוע המרוסק ואת ליאור השרוע בתהום הזעיק את כוחות ההצלה. יחידת חילוץ ערד יצאה לאזור ולמקום הגיעה ניידת טיפול נמרץ, אך לנקודה שאליה הידרדר ליאור לא הייתה גישה והצוות לא יכול היה להגיע אליו. מסוק חילוץ של צה"ל הוזעק לסייע וצוותו ביצע בליאור פעולות החייאה, אך פציעתו הייתה אנושה ומותו נקבע במקום. "איבדתי את הבן שלי, הבן שהייתי הכי קשור אליו", קונן אביו. ליאור מסר את נשמתו לבורא והוא עוד לא בן תשע-עשרה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבדימונה. הותיר אחריו הורים, שני אחים ושלוש אחיות. ספדו לו בני משפחתו: "ליאור, היית בן ואח יקר ועכשיו אתה חסר לנו כל כך. דמותך היפה וטוב ליבך הרחב לא יישכחו לעולם. כואבים מאוד את חסרונך, אך לעד בליבנו תישאר. אוהבים אותך ולא מפסיקים להתגעגע. יהי זכרך ברוך." אחותו של ליאור, אגמית, נפרדה ממנו בשיר.

"כשהלכת, הכאב שבי קיבל שוב משמעות
איך ויתרת על האושר בקלות
אם תחזור נרוץ בין הפרחים.
כשהלכת, איך נתת לי ליפול אל התהום
איך לקחת את האור אותו היום
אם תחזור אתן לך חיים // ואם אתה רואה, מביטה בתמונתך.
גם אם זה לא אתה – אני שומעת,
שומעת את קולך,
שומעת הבטחה,
ואת הכל לקחת לי.
בינתיים יושבת, מחכה
לוחשת רק לך
חזור אליי בבקשה // כשהלכת, לא ידעתי עוד כאב יותר חזק
מנסה ללמוד שוב מה זה לחיות
אם תחזור // כשהלכת, הכאב שבי קיבל שוב משמעות." ועוד כתבה: "אחי הקטן, האם אתה שומע לחשושי ליבי?
האם אתה יודע כמה הם געגועיי העזים?
מאז שהלכת לבי חסר פעימה.
עולמי חרב, כמו השתיקה המרה.
הכאב הוא עצום ועולה מתוך הנשמה.
מדמותך המשגעת נשארה רק התמונה.
אותך אזכור תמיד כאילו אתה כאן לצידי.
את החיים כל כך אהבת, וחייך היו מנגינה יפה.
אך, המנגינה הזאת נפסקה ברגע,
ברגע של חוסר שליטה.
אל הדרך אתה יצאת,
אל ההרים שבמרומים
ומשם כבר לא חזרת,
למרות תפילותיי הרבות.
לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות,
לא האמנתי, שיום אחד לא אשוב אותך לראות.
ועכשיו אני כאן למטה,
מבכה את אובדנך
ורוצה לראות אותך ולשמוע שוב את קולך.
אך החיים הם סרט ולכל סרט יש סוף
והסוף כבר הגיע. הסוף המר,
שלא ציפינו לו בכלל.
כל לילה על מיטתי מתפללת לאלוהים
שיעטוף אותך באהבה
כי אתה תישאר לנצח – אחי הקטן!"

כתבה אחותו אלינור: "ליאורי שלי! במילה האחרונה אני נזכרת, את הרגעים איתך שומרת. כל הזמן בילינו יחד, צחקנו, אהבנו, שיחקנו... ועכשיו אתה לא איתי כי נעלמת לי! חיים שלי! אני לא יכולה להמשיך בלעדיך! אלוהים קוטף רק את הטובים! מה שעובר עלינו, מה שהיה בינינו, יישאר רק של שנינו, אפילו שאתה לא כאן! אני מתגעגעת אליך בלי סוף, חושבת עליך, מביטה בתמונתך וזולגות הדמעות... ורצות השאלות: איך? למה? מה קרה? כל לילה רואה את דמותך בחלומות... כל דקה שעוברת חושבת רק עליך. רוצה רק אותך, לידי, שלי לעד! נזכרת בתקופות הכי יפות. איך נעצר העולם והכל נעלם. ליאור, אני מתגעגעת נורא! תחזור אליי בבקשה. שלך, אלינורי, האחות הקטנה." במלאות שנתיים לנפילתו, כתבו בני המשפחה: "ליאור, איך כיבית את האור באותו היום, איך חולף לו הזמן ואתה לא כאן. אנו נזכרים בתקופה הכי יפה שבה ישבנו כולם בלי דאגה. איך בן רגע קט נעצר לו הזמן, העולם נדם, והכל נעלם. שאלנו למה ומדוע? אך עד היום לא קיבלנו תשובה. ישבנו וחיכינו ליום שתשוב הביתה, אך הבנו שאותך לא נזכה עוד לראות לעולם. הדבר היחיד שנותר זה הזיכרונות מהרגעים הכי יפים לצדך שלעולם לא יימחקו מזיכרוננו, כמו דמותך המשגעת שמלווה אותנו בלב בכל יום שעובר. אנו חולמים אותך כל יממה ולא רוצים להתעורר למציאות המרה, ונושאים בלב תפילה כנה שתחזור שוב הביתה ליאור ותדליק לנו את האור, שנכבה מהיום שעזבת. בננו ואחינו היקר! אותך אנו כל כך אוהבים ונורא מתגעגעים שוב לראותך. אלי היקר, שמור על בני הקטן. אנו יודעים ששם, במרומים, יש לו תריסר מלאכים." משפחתו של ליאור שוקדת על הנצחתו בדרכים שונות. לעילוי נשמתו נכתבו סידורים וספרי תהילים וכן הוכנס ספר תורה לבית כנסת בדימונה.