Benyamin Manzur

בנימין (בני), בן מרים ויפת, נולד ביום י"ט בתמוז תשי"א (23.7.1951) בתל-אביב. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי-ממלכתי ו' בבת-ים ואחרי-כן התקבל לבית-הספר התיכון "אורט" ביפו. כבר מילדותו פיעמה בו רוח ההתנדבות והרצון לעזור לזולת, תכונות שאפיינו את התנהגותו במשך כל חייו. כשהיה בן תשע הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד" ואף שימש בה מדריך. דני, חברו לתנועה, כתב עליו: "פגישתי הראשונה עם בני הייתה היכרות עם נער שחרחר וחברותי, שהתידד עם כולם, אהב להושיט יד לשיתוף פעולה, היה חביב, שפע חום וחיבה ומעולם לא הרע לאיש. הופעתו בתנועה הייתה מסודרת, הוא ידע לכבד ערכים והתבלט כאידיאליסט, שהעקרונות תפסו אצלו מקום ראשון. הוא אהב שלמות ותמיד רצה שהפעולות הנעשות בתנועה יצליחו. הוא יזם פעולות חברתיות, היה חבר בוועדת התרבות וארגן פעולות חברתיות שונות". כשהיה בן שבע-עשרה עברה משפחתו לגור בחולון. זמן קצר אחר-כך הגיע למסקנה שאין פעילות תרבותית מספקת בשכונה ושהנוער הולך בטל ועלול לצאת לתרבות רעה. לכן פנה לעירייה וביקש שינקטו צעדים לפתיחת מועדון שכונתי. ואמנם מועדון כזה נפתח ובני דאג שיקוימו בו חוגים לכל השכבות. כמו כן דאג להספקת הציוד הדרוש, שיאפשר פעילות תקינה, וריכז גרעין של אנשים, שהתכנסו מדי ערב בערב במועדון. זמן גיוסו קרב ובא, ומכיוון שרצה לשרת בנח"ל הצטרף לגרעין "עוז", שהוקם בחולון. סיפרה גאולה, חברת הגרעין: "בני היה ידוע במעשי הקונדס שלו ובעיקר 'בשביל החברה'... תמיד כאשר נפגשנו בבני פרצנו בצחוק. לכעוס עליו אי-אפשר היה בגלל החן שידע להכניס גם לדברים הרעים שעשה". בתקופת הכוננות לפני מלחמת ששת הימים התנדב ל"מגן-דוד אדום" בבת-ים, עבר קורס והמשיך לעבוד בהתנדבות עד גיוסו לצה"ל. בני גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1969, הוצב לנח"ל ויצא עם הגרעין לשל"ת בקיבוץ ראש הנקרה. הוא אהב את אווירת הקיבוץ ושמח על האפשרות לשלב שירות צבאי עם חיי קיבוץ. בגרעין היה אהוב על חבריו, ובזכות חוש ההומור שלו, צחוקו הרועם ואופיו החברותי היה תמיד דמות מרכזית בכל מסיבה. אך מאחורי החיצוניות השובבה והקונדסית הסתתרה נפש רגישה ורצינית. הוא היה אדם מעמיק חשוב, בעל מצפון ושואף לצדק וליושר. במסגרת שירותו עבר קורס קשר וקורס צניחה ובין הקורסים והפעילות המבצעית היה חוזר לקיבוץ לתקופות של של"ת. הוא אהב תקופות אלה במשק ואף רצה לחיות בו אחרי תום שירותו בצבא. באוקטובר 1972 שוחרר בני מהשירות הסדיר ובבסיס השחרורים נשאל אם יש לו התנגדות להיקרא לשירות מילואים לפני תום חצי השנה הראשונה, שבה נותנים לחייל המשוחרר אפשרות להתארגן כאזרח. בני ענה שאם יש צורך, אין לו התנגדות. ואמנם לא חלפו חודשיים והוא נקרא לשלושה ימי שירות מילואים. כשחזר סיפר שנתבקש להצטרף ליחידת שריון חדשה על אף היותו צנחן. הוא נתן את הסכמתו באומרו, ש"כנראה חשוב יותר לצבא שאהיה שריונאי מאשר צנחן". חודש לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים נקרא בני לשירות מילואים. ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה קבל חופשה קצרה של עשרים וארבע שעות וניצל אותה כולה לפגישות עם חברים. בדברי הפרידה שלו בטרם יצא חזרה לבסיסו אמר לבני משפחתו, כי יום שחרורו קרב ובא ואז תצא כל המשפחה לתפילה ליד הכותל המערבי. במלחמה השתתף בני בקרבות הבלימה מראשיתם. כל תקופת הקרבות עמדה בראש מעייניו הדאגה לאחיו התאום אלי, שגויס אף הוא. בני צלח את התעלה לעברה השני עם כוחותינו והמשיך בלחימה עד שבליל י"ז בתשרי תשל"ד (22.10.1973), נפל במארב שהציב האויב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. זכרו הונצח במועדון הנוער השכונתי הנקרא על-שמו. בחודש יולי 2012, הוציאה המשפחה ספר לזכרו של בני ובו סיפור חייו הקצרים. לטקס השקת הספר הגיעו חברים ומשפחה מכל תחנות חייו.