Reuven Davush

ראובן, בן ג'וליה ואברהם, נולד בשנת תש"א (1941), בטריפולי שבלוב. בשנת 1949, בהיותו כבן שמונה, עלה יחד עם משפחתו ארצה. לפני שעלה ארצה, הספיק ללמוד בשתי הכיתות הראשונות בבית-הספר היסודי "זליתא", שבעיר הולדתו. לאחר עלייתו, התחנך ראובן במוסד בן-שמן. בינו, כך אהבו לכנותו בני המשפחה וידידיו, סיים את לימודיו במוסד בן-שמן ברמה ד' ואז שב אל בית הוריו. ההורים בנו את ביתם בארץ במושב זיתן, שבסביבות לוד. במשך שנתיים עבד במשק של הוריו והשתלב יפה בכל העבודות העונתיות, שמצריכה עבודת האדמה. בתקופה זו התחבב על כל חברי המושב ורבים מהם הפכו לידידיו הקרובים. בינו אהב לבלות בחברה והיה מזמין את ידידיו אליו הביתה. במשך שעות ארוכות, לאחר תום העבודה, היו יושבים סביב צלחות פיסטוק חלבי וזרעונים, שהיו אהובים ביותר על בינו, והיו משוחחים ושמחים. ב-1954, בהיותו בר-מצווה, החליטו הוריו ללמדו מקצוע. בינו נשלח למאפיית "טעים" בלוד והחל עובד בה כמתלמד. במשך שנתיים היה בינו קם בשעות הבוקר המוקדמות מאוד לעבודתו במאפייה. כיוון שהיה חרוץ וניחן בידיים זריזות ללמוד, הפך בזמן קצר מאוד יחסית לבעל מקצוע מעולה. למרות זאת לא רצה בינו להמשיך ולעבוד במקצועו החדש. בתום שנתיים, שב למושב וחזר לעבוד במשק של הוריו. עכשיו היה בינו משוכנע שעבודת האדמה היא באמת המקצוע שהוא רוצה לעסוק בו כל חייו. הוא אהב את כל העבודות החקלאיות והתמסר לטיפוח המשק בכל מאודו. אנשי המושב וידידיו הקרובים קבלו בשמחה את החלטתו לחזור למשק. חסרה הייתה להם חברתו הנעימה בתקופת היעדרו מן המשק. ראובן התגייס לצה"ל בתחילת מאי 1963 והוצב לחיל השריון. הוא עבר טירונות מקוצרת, המשיך והשתלם כרגם בחיל הרגלים המשוריין והועבר לשירות המילואים עקב מצב המשק ומצבו המשפחתי. כאיש מילואים השתתף במלחמת ששת הימים ושירת בגדוד שהיה בין הראשונים אשר פרצו לסיני. יחד עם הגדוד עבר את סיני והגיע עד לגדות תעלת סואץ. גם בצבא התחבב עד מהרה על מפקדיו ועל חבריו לנשק. אופיו הנעים ורוחב לבו קנו לו חברים רבים. החיוך לא מש מפניו וטוב לבו היה לשם דבר בין חבריו. ידידיו מתקופת השירות הצבאי מעידים, שבינו תרם הרבה לגיבוש המחלקה ולחייה החברתיים. מפקדו הישיר כתב עליו: "הוא היה מסור ונאמן לתפקידו ושימש דוגמא ומופת לחבריו. בינו מילא את חובותיו ללא דופי, בלא להתלונן, ותמיד דאג לחבריו הרבים". ראובן אהב להיות בחיק משפחתו ודאג במסירות לכל צרכיה וביחוד דאג לבתו האהובה ז'וליט, שתהיה תלמידה טובה ומצליחה וילדה מאושרת. הוא הרבה לצאת עם משפחתו לטיולים ולמקומות נופש. כבוד ואהבה רחש לרעייתו רחל ועזר לה בעבודות הבית. מתוך לבו הרחב העניק חום ואהבה לכל אדם ואפילו לבעלי-חיים. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו ולהורי אשתו, בעל נפלא ואב שאין דומה לו. במלחמת יום הכיפורים השתתף בינו בקרבות הבלימה הקשים, שניהלו כוחותינו בסיני נגד הצבא המצרי. היחידה שלו הגנה על מיצרי הגידי. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973), נפגע בהפגזה של האויב ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובת, הורים ואחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. אשתו של ראובן הקימה לזכרו חדר עיון לילדי מושב זיתן, בבית הספר המקומי.