Yaron Zohar

Sgt. Yaron Zohar, 19, a Golani Brigade soldier from Kiryat Ata, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of southern Israel.

He and his comrades fought back against dozens of terrorists who tried to invade the IDF outpost next to Kibbutz Erez, along the northern border of the Gaza Strip. He managed to take out a number of the gunmen, before he was wounded by shrapnel from a mortar, dying shortly after on the battlefield.

He was buried on October 9 in Kiryat Ata. He is survived by his parents, Lihi and Ami, and his sisters Ofri, 23, and Guy, 13.

He was an active soccer player for most of his youth, including playing six years for the Hapoel Haifa youth team. At the same time, he was a devoted fan of the Maccabi Haifa professional team.

His aunt, Galit, told a sports news site that they would often go together to Maccabi Haifa games, making “a whole ceremony” of the occasion.

“We’d get up with excitement… leave the house early: ‘Listen, I need to get there at least three hours before, to absorb the atmosphere,’ he would say. Just before we’d leave the house, he’d make sure everyone is outfitted in green, most importantly the scarves,” she recalled. “Walking from the parking lot to the stadium… entering the bleachers, with that special moment where you soak up the atmosphere before the start of the game… singing with friends and then the opening whistle.”

His younger sister, Guy, told Channel 14 that she heard from his comrades after his death that he was “a funny kid, that he was always there for them, that he always helped — a kid who was the best, he really was. Everyone who knew him said the same thing.” Guy said they had a “very strong relationship, we were really close, anytime he’d come home on weekends [from the army] we’d spend time together.”

Speaking to Army Radio, Yaron’s mother, Lihi said he was “a wonderful boy, a modest boy, introverted, gentle and pleasant — he never fought, never cursed, he was rarely ever angry.”

From a young age, she said, “he had very high emotional intelligence, and as he grew up it only intensified. He was a boy who was a joy to raise, to grow up with, he didn’t fight with his sisters, didn’t argue.”

She said he began playing soccer at age 7 and was dedicated to the sport for a decade until at age 17 he decided to quit and focus fully on preparing for an army combat role. “He really wanted to be in an elite unit, so he swapped out soccer for other exercises.” Golani was not his dream, she said, but he grew to be happy there, “and they really saw him, even with his quiet [nature] and his introversion, he made his mark.”

“He is so very very missed, he’s a wonderful kid, he was the glue of the family, the glue of his friends, one of the best soldiers,” she said, noting that he received several awards for excellence during the nine months he had been in the army. “That’s what I heard from everyone who came in here [during the shiva mourning period] — that he was one of the best if not the best in his company.”

His father, Ami, told Israel Hayom ahead of Memorial Day, more than six months after Yaron was killed, that he visits his son’s grave every day and speaks to him.

“I talk to him all the time, he’s with me, even if he can’t answer me he’s with me,” said Ami. Despite the pain, he said, he has chosen life and is devoted to his two daughters: “Yaron was very connected to his sisters, when he would come home he would always play with his little sister, he was a child of love.”

בנם של ליהיא ועמרם (עמי). נולד ביום כ"ב באלול תשס"ד (8.9.2004) בקריית אתא. אח קטן לעופרי, אח גדול לגיא. ירון גדל והתחנך בקריית אתא, למד בבית הספר היסודי "בית החינוך גבעת טל" ובתיכון "רוגוזין" בעיר. ילד שקט ועדין, חייכן, מצחיק ומלא שמחת חיים. כשהיה בן שש הצטרף לחוג הכדורגל של קבוצת "מכבי חיפה", גילה כישרון גדול למשחק והתאהב בו. כנער, עבר לשחק בשורותיה של הקבוצה היריבה ושימש כמגן שמאלי בכל קבוצות מחלקת הנוער של "הפועל חיפה". אך כאוהד, ליבו נשאר עם הקבוצה בה גילה את המשחק. הוא הפך לאוהד שרוף של "מכבי חיפה", לא פספס אף משחק בארץ, והגיע אפילו למשחקים באירופה. "ירוני היה אדום בחליפה אבל ירוק בנשמה", סיפר אביו, עמי. הכדורגל תפס מקום מרכזי בחייו. הוא התאמן חמש פעמים בשבוע, דבר שלא השאיר זמן רב ללימודים, אך בכל זאת הצליח להצטיין בתיכון ולשמור על ציונים גבוהים. בגיל שבע-עשרה החליט לנטוש את חלום הכדורגל לטובת שירות צבאי כלוחם. את השעות הרבות שהיה רגיל להשקיע במגרש, החל להקדיש לטובת אימונים לסיירות וחלם להתגייס ליחידה מובחרת. ב-12.12.2022 התגייס לצה"ל והיה מאושר ללבוש מדים ולשרת את המדינה. גם כשנאמר לו ביום הגיוס שהיציאה הבאה שלו הביתה תהיה רק בעוד עשרים ואחד יום, הוא לא הניד עפעף ורוחו לא נפלה. במסגרת הטירונות, יצא לגיבוש לסיירות "גולני" ו"אגוז", ועל אף שהיה חולה, סיים בין הראשונים. הוא הוצב בפחת"ק "גולני" (פלוגת חשיפה ותקיפה). בתחילה התאכזב מעט, אך כשהכיר את הצוות ואת המפקדים התאהב מיד, הפך ל"מורעל גולני" והתגאה להיות חלק מהפלוגה ומהחטיבה. מהרגע הראשון בלט ביכולותיו וידע להוביל ולהנהיג בדרכו השקטה. מפקדיו טענו שהוא החייל שכל מפקד חולם עליו וכבר בטירונות ייעדו אותו לפיקוד, אך ירון רצה לחוות קודם את השטח ואת הפעילות היומיומית בקו. בפלוגה שימש כמטוליסט - לוחם במטול (רובה רימונים) וכטען מרגמה. לאורך השירות הוענקו לו מגוון אותות הצטיינות והוקרה, בהם מצטיין בא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) ומצטיין חטיבה. כשנשאל מה משמעות ההצטיינות מבחינתו, ענה: "בעיניי להיות מצטיין זה לא לוותר גם כשקשה. תמיד להתמיד". להישגיו הרבים התייחס בצניעות, ואפילו כשקיבל את תואר מצטיין החטיבה, לא סיפר על כך לאף אחד. "מי שצריך לדעת יודע", אמר. מגיל צעיר בלט בהיותו חדור מטרה ונחוש להשיג את היעדים שהציב לעצמו. גם כשהיה קשה, לא ויתר לעצמו ולא התלונן, אלא ידע להנות מהאתגרים ואמר: "הקושי הוא זמני אבל הגאווה היא נצחית". לעיתים אף הציב לעצמו רף גבוה מהנדרש, על מנת לשפר ולמקסם את יכולותיו. אחד האתגרים ששם לעצמו היה לעבור את מסע הכומתה בלי רצועת נשק. כשאביו שאל אותו אם הוא חושב שיקבל את כומתת המפקד בסוף המסע, אמר: "נראה לך? קיבלתי מלא הענקות. צריך להעניק גם לחיילים אחרים". בסופו של דבר, קיבל את כומתת הסמל, ואביו מספר שארבעה מפקדים שונים התווכחו ביניהם על הזכות להעניק לו את הכומתה שלהם כאות הערכה. ירון היה אדם עם לב זהב ואהבה טהורה לבני אדם ולבעלי חיים, בעיקר לכלבים. מימיו לא פגע ביצור חי, לא ניבל את פיו וכמעט לא כעס, וכל מי שהכיר אהב אותו ודיבר בשבחו. "ירון הוא בן אדם מהסוג שברגע שהוא נכנס לך לחיים אסור לך לתת לו ללכת", סיפרה טליה, חברת ילדות. "הוא בן אדם שאם זכית שהוא יהיה אצלך בחיים את צריכה לשמור אותו כל כך קרוב..." על אף מופנמותו, היה תמיד "מסמר הערב" בקרב בני משפחתו וחבריו. הוא תועד בעשרות סרטונים בהם הוא מצחיק את כל סובביו עד דמעות, והתלונה היחידה כנגדו הייתה שהשהות לצידו מלווה תמיד בכאב בטן מרוב צחוק. עם זאת, ידע גם להיות איש שיחה רציני, מעניין וסקרן, חבר אמת ששם את משפחתו וחבריו בראש סדר העדיפויות. מילדות ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה, שרק התעצמה ככל שהתבגר, ותמיד היה ראשון להקשיב, לעזור ולתמוך. בנובמבר 2023 היה אמור לצאת לקורס מ"כים (מפקדי כיתה). משם, אמרה אימו, לא היה ספק שימשיך לקצונה, כיוון שכל כך אהב את הצבא, את השירות ואת החטיבה. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. בסוף השבוע של שמחת תורה היה ירון במוצב בו שירת, מוצב "מגן שדרות". כבר בחמש בבוקר היה עם צוותו בכוננות, כמדי יום, וברגע שהחלה המתקפה התייצבו כולם בעמדות. במשך שעות, כשהוא תחת אש, ירה מעל שלוש-מאות פצצות מרגמה וחיסל עשרות מחבלי חמאס שניסו לתקוף את המוצב. חבריו ללחימה מספרים שלא עזב את קנה המרגמה לרגע ועבד כמו מכונה. בסביבות השעה 10:00 בבוקר, נפגע בראשו מרסיס של פצצת מרגמה שנורתה על ידי המחבלים. הוא נפצע קשה ונפל אל תוך הנגמ"ש, אך גם אז ביקש לא להסיט את תשומת הלב מהלחימה ואמר למפקדו: "אני בסדר, הכול טוב". הוא פונה לבית החולים "ברזילי" באשקלון, אך שם נקבע מותו. רב-טוראי ירון זוהר נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן תשע-עשרה בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית אתא. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "נולד מלאך, חי כמלאך והלך כמלאך. נאהב לנצח, אמא, אבא, עופרי וגיא". "ירונצ'וק", כתב אביו, עמי, "סימסתי לך בבוקר לשאול מה קורה איתך, רשמת לי: 'הכול בסדר, בקושי יכול לדבר'. זו השיחה האחרונה שלך איתנו. המשפט האחרון שלך למפקד לאחר שנפצעת קשה מאוד היה 'הכול טוב אני בסדר'. לא רצית להדאיג לפני שנפצעת וגם לא אחרי, תמיד אמרתי לך שאתה יחיד במינו... מתגעגע אליך ילד זה כואב בעצמות". "ירוני מתוק שלי", כתבה אימו, ליהיא, "רק מלהסתכל בעיניים הטובות האלה ובחיוך הביישני הזה, הממזרי והצנוע, ומשם לדעת איזה ילד, נער ובחור היית. קסום... רק להסתכל טוב טוב בעיניים ובפני המלאך שלך ואפשר להבין ישר מי אתה ואיזה פספוס עצום לכולנו. ועם כל זה היית כל כך רציני, נחוש, אמיץ, חזק, גאה כל כך, ורק חיכית להזדמנות לממש את מה שלמדת בצבא... אני עדיין לא מאמינה, זה לא נתפס... אני אוהבת יותר ויותר, לא חשבתי שאפשר... מתגעגעת בטירוף!" אחותו, עופרי, כתבה: "אחי הקטן, מה אני יכולה לספר עליך שאנשים עוד לא יודעים? אף פעם לא הבנתי איך אתה יכול להיות כל כך צנוע, עד כדי כך שאפילו להורים לא מספר על הצטיינויות והצלחות. תמיד רציתי להיות כמוך – אבל הרף שלך גבוה מדי, אי אפשר להיות כמוך. בחרתי לספר על ים המלח – שבוע לפני האסון יצאנו לחופשה משפחתית אחרי הרבה זמן שלא, ופתאום התחברנו אחרת, פתאום שנינו אנשים בוגרים וכבר לא ילדים... היה כיף לצחוק על אמא שהתלהבה מהתמרים שקיבלנו בבית המלון ואתה דאגת לצחוק עליה על זה כל החופשה, או כשהכרחתי אותך לצלם אותי ובכל התמונות רואים הרבה את הרגליים שלך וקצת אותי... לא מאמינה שנשארו רק זיכרונות ושלא ניצור חדשים ביחד. מסרבת להאמין... אני אוהבת אותך כל כך ומתגעגעת עד כאב". אחותו הקטנה, גיא, כתבה: "ירון הוא לא סתם אח שלי, הקשר שלנו היה הרבה מעבר, התנהגנו ממש כמו חברים הכי טובים ואחים באותו הגיל... הוא היה ילד טהור שפשוט לא מסוגל לפגוע באף אחד... ילד שאף פעם לא רב או פוגע, טיפת רוע לא הייתה בו. פשוט מלאך טהור! אין מילה אחרת... ירון, אני אוהבת אותך, מתגעגעת אליך וגאה בך. גאה בך על זה שעזבת את הכול בשביל להתגייס לגולני, בשביל להגן על המדינה, גאה בך על מי שאתה, ואני גאה בך על האומץ שהיה לך להילחם בעשרות מחבלים". "ירון היה הילד הכי מצחיק, חברותי, עוזר ואמיתי שיש", כתב אגם, חבר ילדות. "הוא היה הבן אדם שהיית יכול לצחוק איתו ולהיות הכי ילדותי ושטותניקי איתו, ושנייה אחרי זה לדבר איתו כמו שני אנשים מבוגרים על החיים. הוא היה בן אדם חכם, ושתמיד אפשר לפנות אליו לעצה ולקבל מענה אמיתי ועוזר... הוא תמיד היה הכי טוב בהכול, במיוחד בכדורגל, שכל מי שראה אותו משחק צפה לו עתיד גדול... הוא היה החבר שתמיד יכולת לסמוך עליו שיהיה שם בשבילך כשתצטרך אותו. ירון תמיד היה מסתדר עם כולם וכולם כל הזמן אהבו אותו ורצו להיות בחברתו... אני שמח שזכיתי בחבר כזה ושזכיתי להעביר לצידו חמש-עשרה שנים". פעולות רבות נעשו להנצחתו של ירון, בהן: בבית הספר היסודי בו למד, "בית החינוך גבעת טל", הוקמה פינת הנצחה ובה שלט עם המשפט שאמר: "הקושי הוא זמני, הגאווה היא נצחית". במגמת התקשורת של תיכון "רוגוזין", בו למד, הופק סרט קצר לזכרו. הסרט נקרא "ירון זוהר הקושי הוא זמני הגאווה היא נצחית" וניתן לצפייה ביוטיוב. מרוץ לזכרו נערך בעיר מגוריו, קריית אתא, וטורניר כדורגל נערך בקריית ביאליק הסמוכה. עמוד לזכרו הוקם באתר ההנצחה של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה". בפרדס חנה הוחלט לקרוא לקבוצת הכדורגל המקומית "בית"ר ירון זוהר פרדס חנה״. ליעד אסייג כתב, הלחין וביצע את השיר "הזוהר שבילד" לזכרו. השיר ניתן להאזנה ביוטיוב. עמוד לזכרו נפתח באתר remember.bio וכן באינסטגרם, תחת השם rememberyaronzohar. המשפחה מנציחה אותו גם בעמוד טיקטוק בעל שם זהה, וכן בעמוד הטיקטוק של אביו, amizohar5.