Moshe Admoni

בן יונה ואברהם, נולד ביום א' בסיוון תרפ"ז (1.6.1927) בצנעא, תימן, ועלה ארצה עם הוריו בשנת 1930. בשנותיו הראשונות היה חלש-גוף ובבואו לארץ חלה בהרעלת-קיבה חמורה עד כי נואשו מחייו אך הוא החלים, התחזק והיה לנער בעל כושר גופני מעולה, גבה-קומה ויפה-מראה. משה למד בבית-הספר העממי בחולון. מילדותו היה ער, תוסס ודינמי. שלא כרוב התלמידים מיאן "ללכת בתלם" ולא פעם גרם צרות למוריו, אך מהיותו פיקח ובעל הומור ידע להפיג את המתיחות בינו ובין מורו על-ידי אמרה ממולחת והלצה חריפה. בגלל סכסוך עם מחנכו החליט לעזוב את לימודיו באמצע שנת-הלימודים האחרונה ולעבור לחיי עבודה. הוריו ומוריו ביקשוהו לסיים תחילה את הלימודים, ומשה באחת: "החיים ילמדוני יותר מאשר בית-הספר". הוא השתלם שנה במלאכת המסגרות בתל-אביב, אך העיר ושאונה נמאסו עליו והחליט לצאת להכשרה. הוא יצא לקבוצת כנרת, נקלט שם יפה והתאקלם בחברת-הנוער. משה התמסר לענפי-המשק השונים בהתלהבות יתירה והיה מלא גיל כשזכה להיעשות טרקטוריסט. בקבוצה התפתח בגופו וברוחו. נעשה מיושב בדעתו, מרוסן ומאופק ודן בבעיות שונות בכובד-ראש ובהבנה. בייחוד העסיקוהו שאלות המעמדות והמפלגות, ורבים הופתעו מחריפות מוחו. אחרי שנה בחברת-הנוער, התנדב לפלמ"ח. בפלמ"ח בא על סיפוקו, ובו ראה את תוכן חייו. לאחר שנתיים בפלמ"ח נאלץ לחזור לבית-הוריו כדי לעזור להם. הוא נתקבל לאגודת השומרים וחודשים מספר היה שומר-רוכב בבאר-טוביה. אך השמירה החדגונית לא היתה לפי רוחו, והוא התפטר. משה עבד קשה כפועל-בניין בחולון ועזר להוריו להקים בית קטן בשכונת- עם. בקושי רב הסתגל לחיי פועל עירוני. הוא לא יכול לשאת את מצוקת הוריו ואת חוסר- העבודה הממאיר, נתקף ספקות ביחס לעתידו והתמלא מרירות. הוא נאבק והתלבט וחלם על שיבה לקבוצה כי שאף לתקן את החיים ולעזור לבניינה של חברה סוציאליסטית יציבה בערכיה. משה היה סוציאליסט מהכרה, ממדריכי הנוער במפלגת אחדות העבודה. באמרות מוטעמות ושקולות פנה אל חניכיו ודרש מהם לעשות מהפכה בחייהם, להתכונן לחיי סבל ולצאת מן הערים אל רחבי הארץ, כי "יעודנו אינו בהצלה בעת זעם ורדיפות, אלא בקיבוץ- גלויות בלתי-פוסק הנצמד אל בניין הארץ". בעיני חבריו, בייחוד בני עדתו, היה דמות בלתי-רגילה. למרות היותו צנוע ועניו בלט בקרב חבריו. הופעתו האצילית, פשטותו, יושר- לבו, חריפותו, התמרדויותיו, שאמנם לא תמיד נסתיימו בהצלחה אך מעולם לא הרפה מהן, ועמידתו על שלו - קסמו לרעיו. "כאשר היה משה מסתכל בך, היית הולך אחריו..." - אמר עליו אחד מחבריו. ערב החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ היה נסער עד עמקי נפשו, אך כבר ידע את הצפוי ואמר לחבריו: "אין דבר, נצא מיד למערכה". הוא הצטרף מיד לשורות המגינים ולא נח ולא שקט עד שנסע למטה הפלמ"ח לברר משום מה לא נקרא עדיין. בשומעו כי בימים הקרובים ביותר ייקרא לשירות, לא הסתפק בכך והחליט להצטרף בינתיים אל הלוחמים בחולון. שירת תחילה בחטיבת "גבעתי", מראשוני המתנדבים לפעולות. באומץ ומסירות- נפש יצא למשימות קשות ביותר. היה משוייך לחיל הרגלים והשריון והיה במחלקה ששמרה על בית הקרן-הקיימת-לישראל בבית-דגון, השתתף בקרב על תל-א-ריש ובפיצוץ בית-החרושת לקרח ביאזור. בהתקפת תל-א-ריש גילה אומץ-לב בלתי רגיל. לדברי חבריו זינק על ערבי ושסעו לשניים. בקרב זה נפל אחד הלוחמים ומשה, יחידי מכל המחלקה, הוציאו משדה-המערכה ונשאו איתו נוסף על נשקו הוא ונשק האויב שלקח. הוא חזר אל חבריו יגע ומגואל בדם חברו ודמעות בעיניו: "אפסו כוחותי, אך אותו לא יכולתי להשאיר". כעבור זמן-מה נקרא לפלמ"ח, לגדוד "הפורצים". שמח כי שוב הוא בין חבריו ו"הם יפעלו בוודאי ביתר מרץ". מבסיסו בחולדה יצא לפעולות בסביבה. בבואו הביתה היה אומר לאמו: "אל תדאגי, יהיה טוב. אני ובחורים כמוני נטהר את ארצנו מפולשים". כעבור חודשיים הועבר בסיסו לקרית ענבים. לפני כן קיבל חופשה ובא להיפרד מהוריו. "להתראות בארצנו החופשית!" - איחל. "עכשיו בוודאי לא אחזור במהרה. משם לא יתנו לנו חופשה". ואכן לא חזר. לקראת מבצע "נחשון" לפריצת הדרך לירושלים נכבש הקסטל השולט על הדרך והוחזק בידי כוחותינו. הערבים ערכו מספר התקפות-נגד במגמה להחזיר משלט חיוני זה לידיהם ובאחת מהן, בליל 7-8 באפריל, נהרג מפקדם עבד אל-קאדר אל-חוסייני. ביום כ"ח באדר ב' תש"ח (8.4.1948) ערכו הכוחות הערביים התקפה עזה כדי לכבוש את המקום ולמצוא את גופת מנהיגם. מחלקת פלמ"ח שהשתייכה לגדוד החמישי של חטיבת הראל יצאה כתגבורת לקסטל ואנשיה חיפו על נסיגת מגיני הקסטל. בקרב הנסיגה הקשה נפלו רבים ממחלקת התגבורת ומשה ביניהם. הוא הובא לקבורה בקבר-אחים במעלה החמישה. ביום י"ב בכסלו תשי"ד (19.11.1953) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.