Yoni Golan

Staff Sgt. Yonatan “Yoni” Golan, 21, a tank commander in the 7th Armored Brigade, from Yehud, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of the Nahal Oz IDF outpost.

He was stationed at Nahal Oz that Saturday morning, and was awoken by the rocket fire which launched the attack. Not long after, his battalion commander called to alert him of the Hamas invasion, telling him to “run to the tanks.”

Yoni and his comrades jumped into action, and for several hours used the tank to battle the cross-border attack in the areas of Nahal Oz and Nirim. At a certain point, they were called back to the Nahal Oz army post in order to help counter the Hamas invasion on the hard-hit base.

There the tank was hit by RPG fire and the tank crew jumped out to race for the on-site bomb shelter, with Yoni protecting them. His comrade Sgt. Or Avital was killed, and when Yoni went to retrieve his body, he was also shot and killed.

He was buried on October 12 in Yehud. He is survived by his father, Ran, stepmother, Adi, and his siblings Maya, Dor, Lihi and his identical twin brother Yotam. Yoni’s mother, Hila, died when he and Yotam were 4.

Born in the Neve Monosson neighborhood of Yehud outside Tel Aviv, Yoni lived until age 5 on Air Force bases, growing up with a father who was a military pilot. Afterward, he grew up in Yehud, where he was active in the local scout troop, was a talented basketball player and was also very musical, and could be found playing the guitar during most of his spare time

After finishing high school, Yoni decided to attend the Minsharim Kalu pre-army academy in Kibbutz Ma’agan Michael — where he met his close friend, Staff Sgt. Ido Harush, who was killed while fighting Hamas in the Yiftah IDF outpost on October 7.

In August 2021 he enlisted in the IDF, and while he had explored joining the Air Force, he decided to go to the Armored Corps, believing that it was where he was needed most. He rose through the ranks until he became a tank commander.

His father, Ran, told the Kan public broadcaster that Yoni “always took care of those around him, whether it was in basketball, or in the scouts or later as a tank commander, he was always worried about those nearby, also those who were invisible or who were having a hard time.”

And on that dark Saturday, Ran said, “Yoni did what Yoni knew how to do — he came back to save his soldiers, to rescue them from the tank, he protected his deputy company commander, and his gunner so they could get to safety. I have no doubt that he wasn’t afraid for a moment. He did what he knew and always wanted to do — to protect his friends.”

He loved astronomy as a kid, his father said, and “he was always enchanted by the stars… we both really wanted to reach the stars. He’s in the stars now. He is our star.”

Yoni’s twin brother, Yotam, told an IDF site news article that the pair were so identical as kids, they had to always be dressed in different colors: “I was dressed in warm colors, and Yoni in cool colors. And that really matched our personalities, I was hot-headed and restless, while Yoni was calm and carefree.”

Yotam said the pair were “as identical as you could be. When you’re a kid, you think it’s shocking, and when you grow up there’s a moment where it changes. When you understand that it’s the best thing that happened to you.” For them, he said, it was when they stopped sharing a bedroom — “all we had wanted was to separate, and suddenly we wanted to go back together.”

Until they went to separate pre-military academies after high school, he said, the longest they’d ever been apart was a week. When he was informed that Yoni had been killed, Yotam said he “fell to the ground and fell apart. It’s the worst feeling I’ve ever had in life, I don’t think I’ll ever feel anything that comes close to it.”

At his funeral, “When they lowered his coffin into the ground, I felt like half of me was going with it… To lose a twin is to lose yourself. Every breath I took, every thought I had, was together with him.”

בנם של הילה ז"ל, רן ועדי. נולד ביום כ"ה בכסלו תשס"ב (10.12.2001). אח תאום ליותם, ושניהם אחים קטנים למאיה ולדור ואחים גדולים לליהי. יוני (יונתן) גדל עד גיל חמש בבסיסי חיל האוויר, כבן לנווט קרב. כשהיה בן ארבע וחצי, אימו הילה הלכה לעולמה. כשנה לאחר מכן, הכיר אביו את עדי והשניים, יחד עם ארבעת הילדים – מאיה, דור, יוני ויותם – הפכו למשפחה חמה ואוהבת. יוני הפך לחלק בלתי נפרד מליבה של עדי, והיא הפכה לחלק בלתי נפרד מליבו. בהמשך, נולדה בת הזקונים ואחותו הקטנה של יוני, ליהי. המשפחה עברה להתגורר ביישוב נווה מונוסון שבבקעת אונו. יוני למד בבית ספר יסודי מקומי ובתיכון מקיף יהוד, שם הצטרף למגמת המוזיקה. בשלוש השנים בהן למד בחטיבת הביניים "פסגות" (ז' ,ח' ,ט') היה יוני מגיע אחת לשבוע למפעל התעשייה האווירית ביהוד, והיה שותף פעיל בצוות הגשושית "בראשית" של חברת Space-IL. "אני זוכרת את יוני מהרגע הראשון", כתבה המחנכת שלו בכיתה י"ב, "את העיניים הכחולות והחכמות, סקרן, בוחן, נותן צ'אנס אמיתי, דעתן, מאתגר ולא פראייר... תמיד הרגשתי שהוא כל כך ישיר, כל כך כן, זה אפילו היה לי קצת מוזר, כמה הוא פתוח וגלוי, כמה הוא רוצה לחוות ולהרגיש, בכל מחיר". יוני היה ילד של טבע, אהב מאוד כדורסל ואהד את קבוצת "מכבי תל אביב". אופיר, עוזר המאמן של קבוצת הכדורסל בה שיחק, כתב: "בשבילי היית תמיד השחקן האולטימטיבי, ראיתי אותך באימון הראשון וידעתי שיהיה לנו חיבור מיוחד... היית בן אדם קשוב וסבלני, תמיד ידעת לקרוא את מה שעובר על חבריך, היית מנהיג מוביל שסוחף אחריו אנשים כמו גל שמגיע לחוף. אהבת את המדינה, ובכל מסגרת שהיית תמיד נתת מאתיים אחוז, ממש כמו שחקן נשמה". המוזיקה והנגינה זרמו בדמו מגיל קטן. הוא בורך בשמיעה אבסולוטית, ומגיל צעיר אף פיתח תכונה זו בעצמו, בין היתר על ידי הקשה תמידית על כל כלי המטבח בבית כדי לזהות את הצליל שיוצא מהם – דבר שלא פעם שיגע את כל בני הבית. הוא הכיר כל רובד בכל שיר ששמע, והיה בעל ידע מוזיקלי רב שהקיף קשת רחבה של סגנונות מוזיקליים, בהם מוזיקה קלאסית, ג'אז ומוזיקה ישראלית. הוא ידע לגן על כל כלי מוזיקלי אפשרי, אבל הגיטרה הייתה הכלי האהוב עליו. בכל מקום אליו הגיע תמיד מצא גיטרה, ניגן וחיבר בין לבבות, והכיר באופן אישי לא מעט זמרים ויוצרים מרחבי הארץ. את רוב שעות הפנאי שלו בילה בשבט הצופים המקומי, "מכבים", תחילה כחניך ובהמשך כמדריך וכמרכז הדרכה. הוא נחשב לאחד המדריכים הטובים בשבט, תמיד הגיע עם חיוך ענק, עם חוש הומור ועם יכולת מופלאה לגעת בכולם. ניחן ברגישות גבוהה, ביכולת הקשבה ואמפתיה, דאג לכל חניכיו ותמך בהם כשהתקשו, אך לא ויתר על אף אחד מהם ונלחם על כל חניך שרצה לפרוש. כך, לדוגמה, כשהחניכים הצעירים התקשו להסתגל לתנאי המחנה, ויתר על השינה באוהל המדריכים ועבר לישון לצידם באוהל החניכים. לקראת סוף התיכון, החליט לדחות את הגיוס ולהצטרף למכינה הקדם-צבאית "מנשרים קלו" במעגן מיכאל. בשנת המכינה, השתתף בפעילויות רבות להעמקת הקשר עם העם והארץ, עבר והתארח בקהילות רבות ופגש אנשים מכל גווני החברה הישראלית. עד שהגיע למכינה, חלם להמשיך את דרכו של אביו ולהתגייס לחיל האוויר, אך בעקבות המכינה בחר להתגייס לשריון כי האמין שצריך להשקיע דווקא במקומות הפחות "זוהרים". ב-10.8.2021 התגייס לצה"ל והצטרף לחיל השריון. הוא שובץ לחטיבה 7, שירת כלוחם בגדוד 82, גדוד 75 וגדוד 77, השתתף במגוון תרגילים וביצע תעסוקה מבצעית בקווי העימות השונים, בהם עזה, חברון ועוד. השירות היה מאתגר ולאורכו נשאר בבסיס שבתות רבות ונתקל בקשיים לא מעטים, אך תמיד התגבר עליהם באמצעות רוחו החיובית. משריונר צעיר, הפך למקצוען הגדול ביותר בנושאי טנקים, חי ונשם את החיל ואת הטנק ואף היה מצטיין חטיבתי. בהמשך, הפך למפקד טנק ולמפקד טנק בכיר, וזכה להערכתם ולהערצתם של כל פקודיו. למען לוחמיו, היה מוכן לעשות הכול, תמיד עזר והיה חבר לכולם, והקפיד לשמור על החיוך גם ברגעי הקושי. לכל מקום שאליו הלך הגיע עם רצון עז לתרום, ופעל מתוך ערכים של כבוד ונתינה. בסרטון שצולם לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל, אייר תשפ"ג (אפריל 2023), נשאל מהי אחדות בשבילו, וענה: "אני חושב שבצורה הכי פשוטה של הדבר, אחדות היא היכולת שלנו כעם לעבוד ביחד על מנת להשיג מטרות משותפות, להוביל תהליכים שאנחנו רוצים לראות שיקרו בחברה... במקרה שלי, להתאחד ארבעה אנשים שיכולים להיות מאוד שונים אחד מהשני, מגיעים ממקומות שונים, ולהילחם למען מטרה משותפת. אצלי זה הגנה על המדינה ואצל אנשים אחרים זה יכול להיות עניינים פוליטיים, עניינים בחברה, דברים שאנחנו רוצים לשפר ולעשות כאן במדינה הזאת. כולנו כעם אחד". בסוף יולי 2023 הוצב בקו עזה כמפקד טנק בכיר בפלוגת "מלכות חרמון" של גדוד 77, חטיבה 7. משם, היה אמור לצאת לקורס קצינים. כשאחת מחברותיו שאלה אותו אם הוא לא חושב שזה מוגזם לחתום קבע ולהשקיע כל כך בצבא, ענה: "עד שהמדינה תגיד לי שהיא לא צריכה אותי יותר, אני פה". בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. יוני, ששירת במוצב נחל עוז, התנדב להישאר בבסיס בסוף השבוע של שמחת תורה. בשישי בערב דיבר עם הוריו בטלפון ואמר להם בפשטות שצריכים אותו אז הוא נשאר. עם תחילת המתקפה בשבת בבוקר, היה הראשון להגיע לטנק, התניע והכין אותו ליציאה וכאשר הצוות הגיע הם יצאו מהמוצב, כשיוני בתפקיד מפקד הטנק, טען וקשר. כבר בשער, נתקלו בעשרות מחבלים וניהלו מולם קרב קשה וארוך. הם הרגו עשרות מחבלים ודהרו לכיוון עמדות קו האש, שם ירו על מטרות חמאס בעזה ועל רכבי המחבלים והמשיכו גם אחרי שטיל נ"ט (נגד טנקים) שנורה לעברם מטווח קרוב גרם נזק למערכת ההגנה של הטנק "מעיל רוח" - כל הזמן הם טנק בודד אשר מנהל קרבות קשים נגד מחבלים רבים. בשעה 08:00 בבוקר לערך נקראו לחזור למוצב על מנת לסייע בלחימה באזור המיגונית, בה שהו חיילים שאינם לוחמים. הם חזרו למוצב תוך המשך לחימה. בתוך המוצב המשיכו להילחם במחבלים. בשעה 08:53, כאשר הם קרובים מאוד למיגונית, נורה עליהם טיל נ"ט נוסף, שפגע במנוע והשבית את הטנק. זמן קצר לאחר מכן, פגע טיל נוסף בצריח והרג את התותחן. יוני אמר לחיילים סביבו "רוצו, אני מחפה", בזמן שרצו לכיוון המיגונית חיפה עליהם באש ובכך הציל את חייהם. לאחר שהגיעו למיגונית הוא חזר לטנק על מנת לחלץ את הנהג. הנהג לא ענה, ויוני חשב שגם הוא נהרג ויצא מהטנק. ביציאה ניהל קרב יריות לבדו מול מחבלים. בשעה 09:10 הוא נורה ונהרג. סמל ראשון יוני (יונתן) גולן נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד. הותיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. אימו, עדי, כתבה: "מאה ימים מאז שהלכת. בסופ"שים הראשונים זה הרגיש כאילו שוב נשארת שבת אבל ככל שעוברים הימים, הגעגוע הופך לכאב ולהבנה שלא תחזור יותר הביתה. בארוחות שישי זה הכי קשה, חסרונך מורגש באופן שאי אפשר לתאר במילים. כשליקוש שואלת מי בבית אני לא מרשה לרן לומר שכולם בבית כי אתה לא... התפשרנו על 'כולם החדש', מלא הומור שחור רץ פה בבית... מפחיד אותי לשכוח, לשכוח את הצחוק שלך, את ריח הבושם שלך, את הריקודים המצחיקים שרקדת לי במטבח, את הקול שלך... ברור שאותך אי אפשר לשכוח, ילד קסם שלי, אבל מפחיד אותי שהזמן יעמעם את כל המסביב, את כל הדברים הקטנים שהפכו אותך ליוני... ליוני שלי". אביו, רן, כתב: "2:40 בלילה. קמתי, לא ישנתי עמוק ולבסוף החלטתי ללכת לשירותים. החדר של יוני נמצא מהעבר השני של חדר האמבטיה, חלון מול חלון. פעם הייתי קם כשהיה לוקח לי את האוטו ויוצא לבלות, כשהיה בצופים או רואה NBA. האור הזה בחלון שממול היה מרגיע אותי. הילד בבית. תמיד הייתי מופתע עד איזה שעה הוא ער... 300 ימים עברו מאז. אני עדיין קם בלילה. אני עדיין מצפה, מייחל לאור הזה, כאילו מנסה בכוח המחשבה לגרום לו לדלוק. האור הזה שמסמל אותך, בחדר. האור היה כבוי הלילה". "כשמדברים על גבורה", כתב אחיו הגדול, דור, "על ליפול בקרב תופת בדרך הרואית ולהציל חיים רבים, נוטים לשכוח מהמיקרו ומדברים בעיקר על הטקטיקה ועל הקרב שהתרחש. לא מדברים על גבר צעיר, ערכי, מלח הארץ בכל רמ"ח איבריו. לוחם ומפקד שנושא עמו – בקרב, קרוב לליבו, בתוך החוגר שלו – את הדלק לציונות שלו: פתק עליו כתוב שיר של לאה גולדברג, פתק 'לזכרם' בו כתובים חבריו לשירות שכבר לא בין החיים, ומכתב קטן ומצ'וקמק מהמכינה הקדם-צבאית – 'הייתי משאיר במכינה את התלותיות שבי. אני מוצא את עצמי תלוי באנשים אחרים כדי לקבל סיפוק, שמחה או תחושה טובה. מצפה מעצמי למצוא את המשמעות במקום אליו אני נכנס ולא לוותר על הערכים שלי בשביל קבלה חברתית'. אבל כזה היה אחי. יוני לא היה רגיל, יוני היה אחד ומיוחד. וכשמדברים על האנשים שעיצבו בגופם ובדמם את הארץ הזו, אלו הם הגיבורים אשר חירפו נפשם... כך נראה מלאך בדרכו לגן עדן. שם הוא ימשיך לעשות את מה שידע לעשות יותר טוב מכולם. לשים את 'אנחנו' לפני 'אני'. את עצמו בחזית לפני אחרים". אחיו התאום, יותם, אמר: "אנחנו אחים תאומים – הכי תאומים שיכולים להיות. כשאתה ילד אתה חושב שזה מזעזע, ואז כשאתה גדל, יש איזה רגע שמשהו משתנה. שאתה מבין שזה הדבר הכי טוב שקרה לך. אצלנו, זה היה כשהפרדנו את החדר המשותף. כל מה שרצינו להפריד, רצינו פתאום להחזיר... לאבד תאום זה לאבד את עצמך. כל החלטה שעשיתי, כל נשימה שנשמתי וכל מחשבה שחשבתי היו יחד איתו. בשום שלב לא התקיימתי בלעדיו... בשישי-שבת הכי קשה, כי בסופי השבוע שהוא היה בבית, הוא היה מנגן בקולי קולות, ואי אפשר להתחמק מיוני כשהוא עם הגיטרה. בסופי השבוע אחרי שהוא נהרג, פתאום היה שקט". אחת מחברותיו למכינה כתבה: "לו רק היית קצת פחות גיבור/ היית מציל גם את עצמך/ וכשהכול היה נגמר/ היינו יושבים על שפת החוף/ ומשתפים תובנות של דור שנכווה ממלחמה// לו רק היית קצת פחות גיבור/ היית כאן עכשיו/ אבל לא היית יוני". "גיבור שהפיץ שמחה, אור והומור בלתי פוסק", כתב רותם, "מפקד מדהים עם דאגה שלא תיאמן לחיילים שלו, לוחם וחבר שאזכור לעד". יוני הונצח באתר ההנצחה של תנועת הצופים. שבט "מכבים" של התנועה ערך ערב לזכרו, בו ניגנו ושרו שירים שאהב. במרכז העיר יהוד-מונוסון צויר ציור קיר של דמותו, לצד כדורסל וגיטרה, ולצד המשפט שאפיין את מסירותו וערכיו: "עד שהמדינה תגיד לי שהיא לא צריכה אותי יותר, אני פה". עמוד הנצחה נפתח באתר memoriz+, עם סיפורים, תמונות ועם אפשרות להדליק נר לזכרו. עמוד הנצחה נוסף נפתח באינסטגרם, תחת השם remember_yoni_golan.