Yakir-Shmuel Tatelbaum

Sgt. First Class (res.) Yakir Shmuel Tatelbaum, 21, of the 7th Armored Brigade’s 77th Battalion, from Ma’ale Adumim, was killed while fighting Hamas in northern Gaza on June 28, 2024.

Yakir was called up to reserve duty in April 2024, immediately after completing his mandatory military service, and was killed while battling Hamas in Gaza City’s Shejaiya neighborhood, in the northern Strip.

He was buried on June 30, 2024 – on what would have been his 22nd birthday – on Mount Herzl in Jerusalem. He is survived by his parents, Yehuda and Miriam (Marcy), and his siblings, Meir and Techelet.

Born in Michigan, the middle child, Yakir made aliya with his family in 2007, when he was 5 years old, settling in the West Bank city of Ma’aleh Adumim, according to an online eulogy.

After graduating high school, Yakir did a year at the Ein Prat pre-army academy in Kibbutz Sufa, near the Gaza border, before enlisting in the IDF in August 2021 and joining the Armored Corps.

According to his loved ones, Yakir had a number of dreams, including volunteering in agriculture in the south. He also wanted to donate a kidney, and already at age 16 he signed an organ donor card. After his death, his corneas and other body parts were donated to those in need.

Two weeks before he was killed, Yakir mourned the loss of his former teacher, Warrant Officer (res.) Elon Weiss, who was also slain while fighting in northern Gaza.

“Yakir died knowing that he was doing something… perfect and safe, without much fear,” his brother, Meir, told Ynet. “He believed in the goal, in victory, in the fight, in returning the captives and in absolute victory. This is what he lived for and probably for that he was also killed. He said he wanted to travel after the war, restore the south, donate a kidney. That’s what he wanted. To donate organs — that’s his wish.”

“Yakir was one-of-a-kind,” his mother Marcy wrote online. “He was an amazing son, so sweet, never raised his voice, deeply respectful of all people and had hundreds of close friends. He was kind, gentle, driven, and deeply dedicated to fighting evil and protecting our homeland.”

She said that since Hamas’s October 7, 2023, attack, “Yakir was mostly in Gaza involved in serious and important battles and missions, including the freeing of the 4 hostages in the beginning of June. He was a true hero who fell with pride.”

בנם של מרים חנה ויהודה אריה. נולד ביום כ' בתמוז תשס"ב (30.6.2002) במישיגן, ארצות הברית. אח למאיר ותכלת.
בשנת 2007, כשהיה בן חמש, יקיר עלה לארץ יחד עם משפחתו. לאחר שנה בה התגוררו בירושלים עברה המשפחה למעלה אדומים, שם גדל יקיר.
בילדותו היה יקיר ילד שקט, רך ועדין. הוא היה מתוק, נוח ואדיב בצורה יוצאת דופן, ונשאר כזה עד יומו האחרון. מגיל צעיר אהב מאוד טבע, במיוחד את ים המלח ואת המדבר. הוא הרגיש חיבור עמוק לארץ. כנער, בילה חלק גדול מזמנו הפנוי בטיולים, במיוחד במעיינות, בים, במדבר יהודה ובעיקר באזור ים המלח.
בגיל שש-עשרה למד יקיר על תרומת איברים, ומיד החליט להיות תורם ושזו משימת חייו. הוא חתם על "כרטיס אדי" והחל יוזמה אישית בבית הספר להגברת המודעות ולעידוד אחרים להצטרף. יקיר תכנן בסוף שירותו הצבאי לתרום כליה. לאחר נפילתו זכו שני אנשים בראייתם מחדש בזכות התרומה של שתי קרניותיו של יקיר.
במהלך התיכון יקיר היה חלק מתוכנית המנהיגות "דרך פרת", שם נחשף ללימודים, לערכים ולאוכלוסייה שהשפיעו עמוקות על אישיותו, כבוד הדדי לכל אדם מכל חלקי החברה הישראלית, רצון ללמוד מכולם, לחפש מכנה משותף ולהסכים שלא להסכים, בכבוד. בעקבות כך, לאחר התיכון יקיר היה חניך במכינה הקדם-צבאית "עין פרת״ בקיבוץ סופה. יקיר אהב מאוד את אזור עוטף עזה והיה גאה במיוחד שבילה שם שנה במסגרת המכינה. זו הייתה אחת השנים הטובות בחייו. שנה של חברות עמוקה, לימוד, טיולים בארץ, התנדבות ותרומה לקיבוץ.
במכינה שמע הרצאה מנציג חיל השריון שדיבר על מחסור במפקדים ועל הצורך במנהיגים חזקים. יקיר שינה מיד את תוכניותיו שבמקור כללו מיונים ליחידות מובחרות וביקש להתגייס לשריון. בקשתו התקבלה, ב-11 באוגוסט 2021 יקיר התגייס לשריון. משם הוא הגיע ליחידת טנקים מסווגת, "מלא"ר" מלך האריות.
בהמשך הפך למפקד טנק. זה היה, כתבו אוהביו, אופייני ליקיר לבחור ללכת למקום שבו הוא הכי נדרש. באחד מהיומנים הרבים שנמצאו לאחר מותו כתב יקיר: "המושג 'אני' בעצם לא קיים, הדבר היחיד שקיים זה 'אנחנו'״. כך יקיר חי את החיים שלו, תמיד בחשיבה על הכלל ועל האחר.
יקיר היה אהוב על חייליו ועל כל מי שהכיר אותו, במיוחד בצבא. מנהיגותו השקטה, ענוותו ויכולתו להקשיב באמת ולראות כל אדם עשו אותו לייחודי ואפשרו לו להתחבר לכולם. יש אינספור סיפורים על יקיר שמתנדב תמיד לתפקידים הקשים שאיש לא רצה לקחת, נשאר ער כל הלילה כדי שחבריו יוכלו לישון, ועשה כל מה שצריך, תמיד בלי היסוס.
יקיר האמין בכל לבו בשירות המדינה ובהגנה על עמו ועל ארצו. במהלך המלחמה היו לו מספר חברים שנהרגו או נחטפו, והוא ראה בכך שליחות אישית להחזיר את החטופים. לאחר מותו התגלה שהדיסקית שלו הייתה מחוברת לדיסקית נוספת, של הדר גולדין, עמו הרגיש חיבור עמוק. המכינה בסופה נקראת גם ״מכינת הדר״ ומנציחה את הדר. יקיר נהג ללמוד עם חברים את "מסילת ישרים" עם פירושו של הדר. בנוסף, שומר המסך של הטלפון שלו היה תמונה של ילדי משפחת ביבס. יקיר ידע היטב על מה ולמה הוא נלחם, כתבו בני המשפחה.
בשעות הפנאי אהב יקיר לבלות בירושלים, במיוחד בעיר העתיקה, לחקור מקומות "מחוץ למסלול" ולגלות פינות נסתרות. הוא קרא ספרים רבים על ירושלים ונהג לקחת חברים לסיורים שיצר בעצמו. מקומות נוספים שאהב במיוחד היו עין עוזי ליד אבן ספיר, מצוקי דרגות מול ים המלח, נחל פרת וחוות צאן קדר, שבה התנדב ועזר בבנייתה בתקופת התיכון. בכל שישי פנוי מהמכינה או מהצבא, היה אפשר למצוא אותו בטיול או במעיין עם אחד מחבריו הרבים.
יקיר אהב מוזיקה. הוא לימד את עצמו לנגן בגיטרה, אהב לנגן עם חברים וללכת להופעות. חלם ללמוד חינוך ולשנות מן היסוד את מערכת החינוך בישראל, להתמקד בלמידה אמיתית ופחות בבחינות בגרות. הוא רצה ללמד מקצועות פרקטיים, עם דגש על היסטוריה ונושאים משמעותיים.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה במתקפת פתע על ישראל. בבוקר זה החלה מלחמה.
יקיר השתתף בלחימה מראשיתה.
שבוע לפני שנפל, במהלך סעודת שבת בבית, שיתף יקיר את תוכניותיו לאחר הצבא. נותרו לו רק כמה שבועות לשירותו. הוא אמר שהוא רוצה להתנדב בעוטף עזה בחקלאות כדי לשקם את השדות שנפגעו במלחמה, ״וגם לתרום כליה או מח עצם אם אתאים למישהו״.
ביום שישי, 28.6.2024, במהלך פעילות מבצעית בשכונת שג'עיה שבעיר עזה, נתקל הכוח שלו במחבלים. בקרב שהתפתח, יקיר נפגע מירי צלף ונהרג במקום.
סמל ראשון יקיר שמואל טייטלבוים נפל בקרב ביום כ"ב בסיוון תשפ"ד (28.6.2024). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים ביום הולדתו העשרים ושניים. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.
חבריו ספדו לו: "אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר, אבל הפעם אלוהים הגזמת. יקיר, ישבנו אתמול אצלך בחדר, ומעל המיטה שלך צד את עיניי ציטוט של אל"מ דרור וינברג ז"ל, שתחתיו בחרת להניח את ראשך יום אחר יום – 'אצלנו יש כלל - אין תירוצים, יש תוצאות, רק בכיינים מתחבאים מאחורי תירוצים. אנחנו בצבא צריכים אנשים זכים, גיבורים בכוח וגיבורים ברוח'. בלי לספר סיפורים, בלי לתרץ, בלי להתבכיין – היית עושה כל מה שצריך לעשות – לא כדי שיראו, אלא כי צריך".