Osher Barzilay

Sgt. Osher Simha Barzilay, 19, a soldier in the Gaza Division, from Mazkeret Batya, was killed on October 7 when Hamas overran the Nahal Oz IDF outpost.

Her sister, Yarden Carmeli, told At magazine that she last heard from her sister, who was holed up in the IDF war room, at 10:23 a.m., when she texted her: “Pray for me.” A week later, they were informed that she had been killed and her remains identified.

She is survived by her parents, Lior and Tikva, her five siblings, Sapir, Eden, Yarin, Yarden and Chen, and her boyfriend Ori Asaf. She was buried in her hometown on October 15.

She was remembered for being a talented guitar and piano player and excelling in all of her studies, particularly science subjects, and that she dreamed of one day becoming a brain surgeon.

She took part in the very selective national neuroscience program at the Davidson Institute of Science Education, where motivated students study the brain: “Even among this very unique group of talented students, Osher stood out as one of the most impressive pupils,” her 12th grade teacher, Noa Pinsker-Zeharia, told Ynet. “She charmed us not only with her curiosity, intelligence and original thinking, but first and foremost with her empathy and kindness which she spread to all those around her — students and teachers alike.”

Barzilay was also a volunteer with the Magen David Adom ambulance service in the Rehovot station, which she started at 2019 when she was just 15, rising up through the ranks and taking many courses to add further skills.

“She is as her name suggests – Osher was filled with joy, always happy and with a smile, would be the first to help and assist when required, and made certain to join a shift every week and volunteer on the ambulance or MICU,” said Hila Pilosof, an MDA paramedic and youth volunteer manager at the Rehovot station. “She was a wonderful volunteer with an enchanting personality, who dreamed that she would grow to be a doctor and continue to save lives. May her memory be blessed.”

Her father, Lior, told the Kan public broadcaster that Osher was born to him and his wife in their second marriage, after they each came with two children from their first marriages, “and she was what brought all of us together… we called her Osher [happiness], because she brought happiness.” She was an exceptional student, he said, and amid all of her many activities she also tutored many of her fellow students.

“She used her time to the max,” he said. “When I look at this girl [who was killed] at just 19 and four months, I see that she crammed 50 years into it.”

Her sister Yarden said that “my little sister, my whole world, I have a hole in my heart in the shape of you.”

“You were the most beautiful, the most well-groomed, the most glamorous… when I was in my darkest place, we spent five days together Greece and you didn’t let me down for a moment. On that Sunday [October 8], at noon, I wrote to my friends that if something happens to Osher, I don’t want to stay alive.”

On what would have been their fourth anniversary, her boyfriend, Ori Asaf, wrote on Instagram that “life stopped at that one black moment where I finished fighting and after a week that I was disconnected, they took me aside to tell me the news. That moment that my life stopped forever, that moment the skies fell on me, my heart shattered to pieces and every organ in my body crashed.”

“I got to be in a relationship with my soulmate, my best friend, my other half, for years our souls were intertwined and become one big soul,” he wrote. “You taught me to love, you taught me to be a person, you made me who I am today… all the time you told me that you wanted to get married young, that you wanted a cool wedding with young people, and me? I wanted to marry you so much, I kept praying that this week would end and I would return to your loving arms and I would get on one knee and propose.”

Ori wrote that “we had planned already our lives 80 years ahead, because it was clear to us that it wasn’t going anywhere, that we weren’t able to be apart… I’ll always remain your little Or [light], with a broken heart, but full of pride.”

בתם של תיקי וליאור. נולדה ביום כ"א בסיוון תשס"ד (10.6.2004) במועצה המקומית מזכרת בתיה. אחות לספיר, עדן, ירין וירדן, המבוגרים ממנה, ולחן, הצעירה ממנה. אושר (שמחה) גדלה והתחנכה במזכרת בתיה. מיום בואה לעולם הסבה למשפחתה אושר עילאי ושמחה, כשמה. בהיותה תינוקת, אחיה הגדולים התחרו ביניהם מי יטפל בה, מי יאכיל ומי יחזיק אותה בידיו. בילדותה הייתה יפהפייה וחייכנית, מוכשרת ועצמאית. באישיותה הלבבית האירה כל חדר שנכנסה אליו, ותמיד הקיפו אותה חברים שנמשכו לאופטימיות שבה, לחמימות שהקרינה ולרגישות שאפיינה אותה. ניחנה בנתינה אינסופית לזולת ובאהבת אדם. בלטה באינטליגנציה הגבוהה שלה, שבאה לידי ביטוי בתפיסה מהירה של תכנים חדשים, בהתעמקות בנושאים שעניינו אותה, וביכולת למידה עצמית גבוהה. כך, למשל, למדה לנגן בפסנתר ובגיטרה באמצעות צפייה בשיעורים ביוטיוב. הייתה תלמידה בתיכון על-שם רבין במזכרת בתיה במגמת ביולוגיה, הצטיינה מאוד בלימודיה ונמשכה בעיקר למקצועות הריאליים. מתוך נדיבות ליבה, ורצונה לסייע ולקדם אחרים, התנדבה ללמד תלמידים שהתקשו בלימודי מתמטיקה. בד בבד הצטרפה לכיתה הארצית למדעי המוח של "מכון דוידסון לחינוך מדעי", הזרוע החינוכית של "מכון ויצמן למדע", ולמדה שם לבגרות בהיקף של חמש יחידות לימוד. נהנתה מהלימודים במגמה, הביעה את רצונה ללמוד רפואה בעתיד, וחלמה להיות מנתחת מוח. השאיפה למצוינות, ההישגים המעולים והרצון לעזור ולרפא העידו כי היא בדרך הנכונה להגשים את החלום. סיפרה רכזת המגמה: "אפילו בתוך החבורה הייחודית הזאת של תלמידים מוכשרים, אושר התבלטה כאחת התלמידות המרשימות ביותר. היא הקסימה אותנו לא רק בסקרנות, באינטליגנציה ובחשיבה המקורית שלה, אלא בראש ובראשונה באמפתיה ובטוב הלב שהפגינה כלפי כולם סביבה – תלמידים ומורים גם יחד". אושר הייתה אחראית ויעילה, וידעה לשלב בין לימודים לבין חיי חברה, התנדבות, בילויים והנאות. במשך ארבע שנים התנדבה במסירות ב"מגן דוד אדום" (מד"א), לא הפסידה אף משמרת וחנכה מתנדבים צעירים. אהבה מאוד לטייל בארץ ובחו"ל, והתנסתה בפעילויות מאתגרות כמו סנפלינג, צניחה חופשית, סקי מים ורכיבה על סוסים. הייתה מטופחת, זוהרת ו"תמיד מחייכת", כפי שכתבה על עצמה ברשת אינסטגרם. ניצלה כל רגע בחיים, ונהגה לומר: "השאלה היא לא כמה זמן עומד לרשותך, אלא איך אתה מחלק את הזמן העומד לרשותך". בבית הספר הכירה את אורי והם הפכו לזוג אוהב. "אושר הייתה בת הזוג הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי", סיפר. "גדלנו והתבגרנו ביחד. היא עזרה לי לעצב את האופי שלי ולהפוך אותי לאדם טוב יותר. זוגיות של ארבע שנים הפכה את ארבע השנים האלה לטובות בחיי. תמיד דיברנו על העתיד המשותף שמצפה לנו יחד, על חתונה וילדים ועל איפה נגור. היא הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים". עם סיום לימודיה בתיכון הביעה רצון לשרת בצה"ל שירות מעניין ומשמעותי. ביום 1.1.2023 התגייסה לצה"ל. התקבלה לקורס סמלות מבצעים (סמב"ציות) וסיימה כמצטיינת הקורס והפלוגה. שובצה לתפקיד סמלת מבצעים בחטיבת "הגפן", החטיבה הצפונית של אוגדת עזה. שירתה במוצב נחל עוז ליד הגבול עם רצועת עזה. לצידה שירתו עשרות תצפיתניות וכוחות של חטיבת "גולני" וחטיבה 7 של חיל השריון, שמשימתם הייתה הגנה על גזרת נחל עוז, והמוצב בתוכה. אושר אהבה את התפקיד ואת חברותיה לשירות. הן סיפרו שהייתה סמב"צית מקצועית, בעלת כושר מנהיגות, שהכניסה הרבה אור ושמחה לחמ"ל, ותמיד פעלה בצניעות וברגישות. הכירה את הגזרה על בוריה, ואף שדיווחה על מתיחות ועל פעילות מוגברת מעבר לגדר הגבול, הרגישה מוגנת ובטוחה במוצב. תכננה לצאת לקורס קצינות בפברואר 2024. הריחוק שנכפה עליה מבן זוגה במהלך שירותה, לא פגע בקשר העמוק שביניהם. היא כתבה לו בגעגוע: "לחבר הכי טוב שלי, עמוד התווך שלי, האדם שהכי מבין אותי בעולם. הלוואי ויכולתי לשמוע ממך יותר. חוסר הוודאות, מתי תהיה הפעם הבאה שאראה אותך, הורג אותי. הזמן שלי איתך אומנם קצר, אבל הכי משמעותי בעולם עבורי. אני מתגעגעת אליך יותר מכל דבר בחיים, וכבר רוצה לחבק אותך ולעטוף אותך מבלי לעזוב". בערב סוכות תשפ"ד יצאו אושר ואור לחופשה קצרה כל אחד מיחידתו, ואחרי ארוחת הערב חגגו במסיבה. זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשו. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. באותה שבת הייתה אושר במשמרת בחמ"ל במוצב נחל עוז. בשעה שש וחצי בבוקר זיהו התצפיתניות מחבלים ליד גדר הגבול, וכעבור דקות אחדות פשטו על המוצב מעל מאה מחבלים. בהמשך הצטרפו אליהם חמישים מחבלים נוספים. אושר הבינה מייד שמדובר באירוע חריג ותפסה פיקוד. היא כיוונה את לוחמי "גולני" שניהלו את הקרב בבסיס עצמו, וניווטה כוחות ליישובים הסמוכים ולמוצבים המותקפים, ובכך הצילה את חייהם של אנשים רבים. במהלך הקרב הספיקה לכתוב לבן זוגה, "אני אוהבת אותך. תמסור לכולם שאני בסדר בינתיים. אני בחמ"ל". בשעה 10:23 כתבה למשפחתה, "תתפללו בשבילי". כשהוצע לה להימלט מהחמ"ל, היא סירבה להפקיר את החמ"ל ולהשאיר את חברותיה מאחור. אושר הייתה הסמב"צית היחידה בחמ"ל, ביצעה את תפקידה בתושייה ובאחריות כשהיא לבדה בעמדה כעשרים וחמש דקות. בזמן הזה גם הכינה מצבת כוח אדם לקצינות שביקשו זאת, ואפשרה לחברותיה שבחדר לדבר עם משפחותיהן בטלפון שלה. בתחקיר הקרב נקבע שהיא תפקדה למופת עד הרגע האחרון. במשך שבעה ימים נחשבה נעדרת. בשבת, 14.10.2023, קיבלה המשפחה את הידיעה על נפילתה. באותו יום נפלו במוצב נחל עוז כמה עשרות חיילים. רב-טוראי אושר שמחה ברזילי נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל. בת תשע-עשרה וחצי בנופלה. הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במזכרת בתיה. הותירה אחריה הורים וחמישה אחים ואחיות. ספדה לה אימה: "הכאב עצום. קרה לנו הנורא מכול, ואני יודעת שכלום לא יהיה אותו דבר. אבל אני לא הולכת להיות אימא שכולה. אני הולכת להיות אימא שיכולה. שיכולה שוב מחדש לאחד, לאסוף את המשפחה, לחזק, להרים, לכאוב ביחד, ומכאן לצמוח, להתעצם, להנציח, ואפילו להתרחב. אני אימא גאה, עם ראש מורם. גאה בבת שלה שבמותה ציוותה לנו את החיים. נמשיך את המורשת שלה, את השאיפה למצוינות, עם שמחת חיים, חיי חברה, טיולים ואינסוף הנאות. רבות דיברו עליה, וגם אני יכולה להמשיך שעות. אני מכירה טוב מכולם את הגיבורה הפרטית שלי, שכעת הפכה לגיבורה של כולם". ספדה אחותה, ירדן: "אושר, החיוך שלך מרוח בכל מקום שדרכת בו. הותרת הורים ואחים כואבים, רשימה בלתי נגמרת של חברים ובן זוג שמלווה אותך ארבע שנים. אושר שלי, לכולנו, לעד, יהיה חור בלב בצורה שלך". ספדה לה חן, אחותה: "אני לא יודעת על מי אני צריכה לכעוס עכשיו, ואם בכלל מותר לי לכעוס. כל לילה אני שואלת את אלוהים, למה זה קרה? למה הוא לקח את אחותי אליו? אימא אמרה שזה בגלל שהיא גיבורה. אושר יכלה לברוח, אבל בחרה להישאר ולעזור לחיילים שלה. אבא אמר שאלוהים לוקח את הטובים ביותר. אמרתי לאבא שאני לא מבינה למה אלוהים לא משאיר את האנשים הטובים ולוקח אליו את הרעים. "כולם השתתפו בצערי בלוויה. כשהרב סיים, אימא לחשה לי באוזן, שעכשיו צריך לבכות, אבל לא היו לי דמעות. ראיתי פרפר לבן וחייכתי לעצמי. אחי אמר לי, 'מה את עושה? את צריכה לבכות עכשיו'. הורדתי מהר את החיוך ועשיתי פרצוף עצוב. הסתכלתי על הקבר וחשבתי על חברה שלי ועל המריבה שלנו. זכרתי כמה בכיתי אז, אבל הדמעות לא הגיעו עכשיו. "אחרי השבעה, כשכולם חזרו לבתים שלהם, הלכתי לחדר שלי, שמתי את הראש על הכרית שלי ושל אושר, חשבתי על אושר שהייתה בחמ"ל עם החיילים שלה, חשבתי על אושר שהתנדבה במד"א, חשבתי על אושר שטיפלה בחיילים שלה כשהמחבלים פגעו בהם, חשבתי על אושר שהייתה תלמידה מצטיינת, חשבתי על אושר שהשאירה אותי לבד. שאלתי אותה למה, ורק אז הדמעות הגיעו". כתבה תמר: "אושר אהובתי, החברה הכי טובה בעולם, זאת שנותנת הכול בשביל הסובבים אותה, לא משנה מתי. כמה אהבתי להיות בחברתך, לצחוק איתך, לדבר איתך שעות. אני לא אשכח שתמיד עזרת לי בכל דבר ופתרת לי כל בעיה כי פשוט תמיד ידעת מה לעשות. החיוך שלך לא יוצא לי מהראש, ולא נתפס לי שאני לא אראה אותך יותר. כל מי שמכיר אותך יודע כמה את טהורה עם לב זהב, וכל כך חכמה ומצטיינת בכל דבר שעשית בחייך. היית השראה בשבילי. אושר, נשבר לי הלב שנהרגת שם ככה, גיבורה שלנו. גם בשעות האחרונות שלך עשית הכול כדי לעזור לכולם, כי ככה תמיד היית". כתבה קרן, תלמידה במכון דוידסון: "אושר, את לימדת אותי להכין קפה, ללמוד רק במיטה, להפסיק לאחר לכל מקום, לשבת וללמוד גם אם אין לי כוח. ובעיקר הכנסת הרבה אושר ושמחה לחיים שלי". משפחתה של אושר פועלת להנצחתה בדרכים רבות. לזכרה עלה דף באינסטגרם, remember_osherbarzilay, הכולל זיכרונות ותצלומים. אחיה וחברותיה קעקעו על גופם את שמה ואת מילותיה, "תמיד מחייכת". אביה מספר על דמותה, על מורשתה ועל גבורתה בפגישותיו עם תלמידי בתי ספר ברחבי הארץ. הארגון האמריקאי Samaritan's Purse תרם למד"א ארבעה-עשר אמבולנסים, כמספר האמבולנסים שהושבתו במתקפת החמאס, והקדיש אותם לזכר אנשי מד"א. אחד האמבולנסים נתרם לזכרה של אושר, מתנדבת מד"א מסורה. פינות להנצחתה של אושר הוקמו בין השאר באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת פנסילבניה ובאוניברסיטת ניו יורק. שלוש-מאות ערכות טיפוח ואיפור חולקו ללוחמות ברחבי הארץ, לזכרה של אושר. כתבו קרוביה: "נמשיך להפיץ את זכרך, אושר שלנו, בדרכים שאת הכי אוהבת". הרב אריה גרינברג, מנהל בית חב"ד במזכרת בתיה, יזם חלוקת אלפי נרות שבת שעל אריזתם תמונה של אושר והכיתוב "האור של אושר". קרוביה ארגנו צעדה אל נחל עוז, לבושים בחולצות ועליהן הכיתוב "תמיד מחייכת". מסע הכשרת לוחמי חי"ר גבולות, גדוד 47, "לביאי הבקעה", הוקדש לזכרה של אושר. כתבה מפקדת כיתת הטירונים: "בזכות המילים של אושר, 'תמיד מחייכת', הטירונים המשיכו לחייך גם בחלקים הקשים של המסע. כל מסע ומסע יהיה לזכרה". ויקי דאבוש, בן דודה של אושר וחבר בנבחרת ישראל בג'יו-ג'יטסו, הקדיש לזכרה את מדליית הזהב הקבוצתית. המדליסטים עלו לפודיום לבושים בחולצות ועליהן תמונתה. במסגרת מיזם הנצחה של הזמר משה פרץ, הופק לזכרה של אושר סרטון שבו שובצו תמונותיה על רקע שירו "לנצח תישאר". הזמר שי לוי כתבה לזכרה שיר הפותח במילים:

"אושר, אני יודע שאת מתגעגעת לאימא, ומתגעגעת לאבא
עכשיו את לא פה, כי שירתת את המדינה כמו שרק גיבורים יכולים
אני לא רואה אותך עצובה, אפילו לא מתחת לאדמה, אפילו לא בשמיים
לא יכול אפילו לראות אותך בוכה,
לא יכול להרשות לעצמי ביי אחרון.
עם החברות שלך, לא פחדתן, לביאות עד שאתן מתות".

משפחתה מתכננת הקמת עמותה, "המספרים של אושר", שבמסגרתה סטודנטים יעבירו שיעורי תגבור במתמטיקה בתמורה למלגת לימודים.