Yosef-David Benita

יוסף-דוד, בן סימי ויצחק, נולד בשנת תש"י (1950) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי-דתי "ענף החיים" בשכונת בקעה ואחר כך המשיך את לימודיו בישיבה התיכונית "המתיבתא בית רש"ל", בשכונת טלביה. יוסי נולד למשפחתו לאחר שאבדה שבע בנות מתוך תשע, שנולדו לפניו. ההשגחה עליו הייתה גדולה כמובן ותשומת הלב אליו הייתה רבה ביותר. כל בני הבית דאגו לכל דבר למענו והשתדלו לתת לו את כל מבוקשו. חלומם הגדול של הוריו היה להעניק ליוסי חינוך-דתי מסורתי, ואם יתגלו בו כשרונות - לסייע לו להיעשות רב בישראל. כשהיה בן שלוש, כבר שלחוהו הוריו לשמוע תורה מפי רב ב'חדר'. בהגיעו לגיל בית ספר רשם אותו אביו לאחד המעולים שבבתי-הספר הדתיים. מוריו מאותה תקופה מציינים שהיה בעל תפיסה חדה ויכולת גדולה בלימודים, אבל משום-מה קשה היה לו להתרכז בשיעורי הדת. הוא העדיף את לימודי החול והצטיין בהם. את שארית זמנו הפנוי הקדיש לתחביביו ולידידיו הרבים. יוסי ניחן באופי נוח והיה אהוב על רבים מחבריו לספסל הלימודים. הם זוכרים כיצד נהג לעזור להם וידע להקל עליהם בכל קושי שהתעורר אצלם - חומרי או נפשי - ככל שהשיגה ידו. באותה תקופה הרבה לבלות עם ידידיו, עד כדי-כך שבבית הרגישו בחסרונו. הוא היה פעלתן ולא יכול להשלים עם חוסר-מעש. תמיד דאג למצוא לעצמו עיסוק יצירתי, שגרם הנאה לו ולזולתו. למרות שהמשיך במסלול שהוריו התוו לו והחל לומד בישיבה התיכונית המפוארת בטלביה, לא סיים בה את לימודיו. במשך השנתיים שלמד בישיבה, הצטיין יוסי ביכולת גדולה במקצועות הריאליים ואילו בתלמוד ובשאר שיעורי הדת לא מצא עניין מיוחד. הכבידה עליו גם האווירה של מדון וחיכוכים בישיבה והוא החליט לנטוש את לימודיו. אמנם אכזבת ההורים הייתה גדולה, אך הם כבדו את רצונו הנחוש של יוסי וכבר ראו בו אדם מבוגר, היודע להחליט בעצמו וגם לעמוד על דעתו. כך גם הפתיע יוסי את הוריו, כשהודיע להם על לכתו ללמוד בפנימייה הצבאית של חיל-החימוש לאחר שכבר עמד בבחינות הכניסה וקבלתו אושרה. גם בפנימייה הצבאית רכש לו במהירות חברים רבים והיה אהוב על מדריכיו ועל מוריו. הוא היה נעים הליכות ואהב לעזור לחבריו. לאחר שסיים את הלימודים בפנימייה בהצלחה מרובה, חזר הביתה כדי לעזור להורים, כשמצבם הכלכלי היה דחוק. תקופה ארוכה עמל קשה ואת כל משכורתו הקדיש לעזרת אביו ואמו, שכיבד והעריץ אותם. יוסף גויס לצה"ל בתחילת מאי 1968 והתנדב לחיל הרפואה, כחובש קרבי. למרות שיכול היה לבחור לו מקום שירות קרוב לבית, בגלל הפרופיל הרפואי שלו, העדיף יוסי לבחור באחד התפקידים המסוכנים ביותר בצבא. לאחר סיום הטירונות יצא לקורס חובשים וסיים אותו בהצלחה. הוא אהב את הקורס ואת עבודתו והכריז לא פעם על נכונותו להקדיש את עצמו לעזרת הזולת. בתום הקורס שנמשך מספר חודשים, הוצב יוסי כחובש באזור סנטה-קתרינה. תקופה זו הייתה מן המאושרות בחייו. הוא התערה בחיי הבדואים בסביבה והעניק להם עזרה רפואית גם מחוץ לשעות העבודה ולפנים משורת חובותיו. באחד הימים עזר לרופא לילד את אשתו של אחד מראשי השבטים באזור וזכה, כאות הוקרה, לתשורה של מערכת 'שבריות' מידי השיך המאושר. לפני סוף תקופת שירותו הסדיר הועבר יוסי לאבו רודס ושם פגש את מורין, אשתו לעתיד, שעבדה כמתנדבת מחו"ל במרפאה אצל הבדואים במקום. בתום שירותו הסדיר בצבא החל יוסי לעבוד כמדריך נוער מטעם הסוכנות. הוא גם התמיד בקשריו עם מורין, עד שכעבור שנה החליטו להינשא. לאחר שחזרו מירח דבש ממושך בחו"ל, המשיכו שניהם לעבוד במרפאת אל-עריש ורק לאחר שנולד בנם הבכור גיא, עברו לבת-ים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יוסי בקרבות הבלימה הקשים נגד המצרים בסיני. ביום ו' בחשוון תשל"ד (1.11.1973), עלה הזחל"ם שלו על מקבץ מוקשים והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה ובן, הורים וחמישה אחים ואחיות.