Shlomo-Dmitry Reshetnikov

Staff Sgt. Shlomo (Dmitry) Reshetnikov, 20, a lone soldier from Russia who served in the Golani Brigade, was killed on October 7 while battling the Hamas invasion of southern Israel.

He was buried on October 13 on Mount Herzl in Jerusalem. He is survived by his parents, Natalia and Oleg, and his older brother, Andrey.

Born in Volgograd, in southwest Russia, Shlomo moved to Israel in 2017 by himself as a teenager, as part of the Na’aleh program. He completed high school near Haifa and then enlisted in the IDF in 2021.

Yohai Segal, wrote in Israel Hayom that he was Shlomo’s commander in the army when he first enlisted: “Dmitry came to me, two days after he enlisted, and asked that from that day forward I call him Shlomo, because he was a Jewish soldier in Israel… He had a good heart, a very good heart.”

Sarah Yalanzhi, who headed up the dormitory where Shlomo went to high school, said though he arrived late in the school year, he fit right in: “He was a diligent and friendly student, modest and gentle. He was loved in class and by the staff, he was full of joy for life, respected and respectful. He was always ready to help and support, he was a person with a huge heart,” she said, noting that he learned the guitar amid his studies and took part in the school band.

Reporter Lior Ben Ami wrote in Ynet about how he met Shlomo during reporting he did on Golani’s 51st Battalion in Hebron in early 2023. The young soldier told him at the time, “I heard a lot about Israel and I understood that I was Jewish, that this is my country. I moved here not just to learn or to study but also to live here.”

Noting that his immigrant roots and noticeable accent made him an easy target, Shlomo nevertheless told Ben Ami that he had found a support system in Golani: “We’re like a family. I feel like there are people behind me.”

Shlomo also had a support system in his adoptive family in Israel, Leah and Avidan Sa’ad, with whom he built a connection for close to seven years.

“It was impossible not to love him,” Leah Sa’ad told Ma’ariv. “He was polite, gentle, our kids connected to him, they were just like siblings.” She said he came to stay with them regularly and spoke often on the phone, “he would share, seek advice. When he had breaks from the army we felt like ‘our son is coming home,'” she said. “We were so proud of him. He was just like one of the family.”

Leah said, “Shlomo went after his heart and his dream to be in Israel and to serve the homeland. He was so proud to be a combat soldier.”

When Shlomo’s mother, Natalia, came to Israel for his funeral, she united with Leah, and the two mothers identified his body together and grieved for their biological and adoptive son together, they told Ynet.

Natalia recalled to the news outlet flying to visit Shlomo around a year before he was killed: “When I flew to him, it wasn’t on a plane, it was on wings,” she said. “I was so looking forward to embracing him. The last time he was home he was a child… When we met it was incredible to see a mature boy, serious, and happy.”

His mother Natalia said she told him during her visit: “‘Mom, I’m the happiest, I have two mothers in this world — you are far, I can speak to you, and Leah is here, and she is close to me.'”

בנם של נטליה ואולג. נולד ביום י"ג בסיוון תשס"ג (13.6.2003) בעיר וולגוגרד שברוסיה. אח קטן לאנדרי. הוא נולד בשם דמיטרי (דימה). גדל והתחנך בוולגוגרד, למד בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים בעיר. ילד שמח, אדיב ומבריק. הוא שר שירים, קרא שירה והצליח בבית הספר. ב-2017, כשהיה בן ארבע-עשרה, עלה ארצה במסגרת תוכנית "נעל"ה" (נוער עולה לפני הורים), המאפשרת לבני נוער יהודים לעלות לארץ למספר שנים, ללא הוריהם, ללמוד בתיכון ישראלי ולקבל תעודת בגרות ישראלית. למרות שהיה רק בן ארבע-עשרה, והתוכנית מיועדת לבני נוער מגיל חמש-עשרה ומעלה, שליחי התוכנית התרשמו מרצינותו ומבגרותו של דמיטרי והסכימו לצרפו. הפרידה לא הייתה פשוטה עבור הוריו, אך כשהבינו שזה מה שהוא רוצה, נתנו לו את ברכתם. כשהגיע לארץ, למד בישיבה התיכונית "אור אבנר כפר סיטרין", סמוך לעתלית. את לימודיו החל בכיתה ט', בתנאי פנימייה, שם למד מקצועות טכנולוגיים לצד מקצועות הקודש. הוא התחזק באמונתו, התחיל להניח תפילין מדי בוקר ועבר ברית מילה, שלאחריה ביקש ממכריו לקרוא לו רק בשמו העברי – שלמה. את השם בחר לעצמו, כיוון שהתחבר לדמותו של שלמה המלך ולערכיו. כנהוג בתוכנית "נעל"ה", שלמה אומץ על ידי משפחה מארחת – משפחת סעד. המשפחה התגוררה ביישוב אבני חפץ שבצפון-מערב השומרון, ושלמה הגיע אליהם בסופי השבוע, בחופשות ובחגים. תחילה, היה ביישן ומופנם, כמעט ולא דיבר עברית ותקשר בעיקר עם לאה, אם המשפחה, שדיברה רוסית. עם אבי המשפחה וחמשת הילדים יצר קשר מיוחד דרך משחקים. לאט לאט, הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה ומהקהילה המקומית. הוא עזר במטלות הבית, נהג לשבת עם הוריו המאמצים בלילות שישי ולשוחח איתם עד השעות הקטנות של הלילה, התייעץ איתם לקראת החלטות חשובות וייחס חשיבות רבה לדעותיהם. גם בפנימייה שלמה השתלב במהירות, היה תלמיד חרוץ ואחראי, אהוב ומוקף בחברים. בכיתה י' התקבל לחוג מוזיקה, למד לנגן בגיטרה ובהמשך הופיע בלהקת בית הספר. את הלימודים סיים עם תעודת בגרות מלאה, תעודה טכנולוגית וכן תעודה בינלאומית מטעם חברת CISCO העולמית המעידה על התמחותו בתחום תקשורת הנתונים. עם סיום לימודיו, ניצבה בפני שלמה הבחירה לחזור למשפחתו ברוסיה או להישאר בארץ. מבחינתו, לא הייתה כל התלבטות. הוא ראה בישראל את ביתו, שאף לתרום למדינה ולשרת בתפקיד קרבי ומשמעותי, ואף שכנע חברים שהתלבטו באותה שאלה, להישאר בארץ ולהתגייס לצבא. ב-31.8.2021 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד 51 של חטיבת "גולני". כשקיבל את השיבוץ, לא היה מאושר ממנו. הוא הוכשר כמאגיסט – לוחם היורה במקלע ה"מאג" הכבד, תפקיד המצריך חוסן פיזי ומנטלי רב. במסגרת השירות, עבר קורס עברית בבסיס "מחווה אלון", דבר ששיפר מאוד את אוצר המילים שלו ואפשר לו לבטא את ההומור שלו ביתר קלות. הוא החל להשתמש בסלנג, נפתח והביטחון העצמי שלו התחזק. שלמה שמח על הזכות להגן על עם ישראל ונתן את כל ליבו ונשמתו לתפקיד. כשחבריו חזרו עייפים משמירה, נהג להכין להם תה או קפה ועודד אותם כשאמר: "איזה כיף שאנחנו שומרים כאן כדי שאנשים בבית יוכלו להרגיש בטוחים". הייתה בו שמחת חיים אדירה ויכולת להעלות חיוך על פניהם של כל סובביו. הוא היה צנוע, עדין, מלא בנדיבות ובנתינה, ובכל עת היה מוכן לעזור ולתמוך בכל מי שנזקק לכך. חבריו סיפרו שהיה חבר אמת, ידע לקבל ולהכיל את כולם ונמנע מלשון הרע. תמיד שימש כדמות מרגיעה ומאחדת, בחר בדרך של שלום ואהבה ונהג לומר: "מילה יותר חזקה מאגרוף". בנובמבר 2022 הגיעה אימו נטליה לביקור בישראל. שלמה לקח אותה לטיולים ברחבי הארץ, הילל את יופייה וסיפר עד כמה הוא מאושר כאן. באחת השיחות, הזכירה אימו את הסכנות שבשירות הצבאי. שלמה השיב: "אם נגזר עלינו למות, נמות כגיבורים למען העם והמדינה שלנו". בשיחה אחרת, ציין שהוא רוצה למות כגיבור ולהיקבר בהר הרצל שבירושלים. סוכות היה תמיד החג האהוב על שלמה. את סוכות תשפ"ד חגג בקרב משפחתו המאמצת, ואיתם היה שמח ומאושר במיוחד. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. בבוקר המתקפה, שלמה היה במוצב מו"פ דרום, סמוך לגדר הגבול הדרומי עם עזה. יחד עם חבריו למוצב, התעורר לקול אזעקות ומטחי רקטות כבדים, ורץ למרחב המוגן בחדר האוכל של המוצב. כשהגיע לשם, הבחין שאחד מחבריו לא נמצא, ותחת אש המטחים רץ לחדרו על מנת להעיר אותו. כשחזרו לחדר האוכל יחד, הבחינו כי מחבלים חדרו למוצב. שלמה התמקם עם ה"מאג" באחת הכניסות לחדר האוכל והחל לירות לעבר המחבלים, שהחזירו אש כבדה, השליכו רימונים וירו טילי RPG. בשלב מסוים, שלמה נפצע מרסס רימון שפגע בצווארו, אך חובש שבדק אותו אישר לו להמשיך להילחם. בעודו פצוע, לחם שלמה בגבורה ובחירוף נפש במשך שעות ארוכות, עד שנפגע מקליע שחדר לליבו, ונהרג. איתו נפלו בקרב שלושה לוחמים נוספים. סמל ראשון שלמה (דמיטרי) רשטניקוב נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ואח. אימו, נטליה, ספדה לו: "תמיד אמרת שגבר אמיתי חייב לשרת בצבא. אתה גבר, גדלת בצבא והפכת לגבר אמיתי. אני גאה בך. את הבקשה שלך אנחנו קיימנו. אתה רצית לחיות כאן, להביא תועלת, זה היה החלום שלך. הלכת לעבר החלום הזה, היית מלא באהבה. אתה האור שלי, אתה האור בחיים שלנו... תודה לכולם, תודה למי שהיה לידו, הוא היה מאושר". אימו המאמצת, לאה, ספדה לו: "אתה בחרת בנו להיות המשפחה שלך ולא הפסקת להגיד כמה המשפחה ברוסיה, אבא ואימא, רגועים שיש מי שדואג לילד שלהם, ושזה לא מובן מאליו. לאט לאט גילינו איזה ילד מתוק היית, שמח, מקשיב, משתף... עברנו יחד שבתות וחגים וראינו איך אתה צומח להיות בחור מדהים, חכם, חרוץ, אחראי, מוביל, אהוב מאוד בין חבריך, מצליח בלימודים, בעל כישרון מוזיקלי וגם חוש הומור... "כולנו, כל המשפחה, חיכינו לשבתות שתבוא... יש לנו כל כך הרבה ללמוד מדרכך ומהמידות שלך, המסירות שלך לחיות כאן בארץ, בלי לפחד מהקשיים שבדרך... שלמה ילד יקר. נעים ואציל נפש. תודה לך שהיית לנו כמו ילד ואח גדול לילדים, ושבחרת בנו להיות המשפחה שלך. תודה שזכיתי שתקרא לי האימא השנייה שלך". שלמה מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי של המועצה האזורית שומרון. משפחתו המאמצת - משפחת סעד, הקימה לזכרו גמ"ח (ארגון גמילות חסדים) המעניק ציוד לנשים בהריון, ליולדות ולמניקות. סרטון לזכרו הופק על ידי מיזם ההנצחה remember.bio. הסרטון ניתן לצפייה ביוטיוב תחת השם "לזכרו של שלמה רשטניקוב". באתר remember.bio נפתח עמוד הנצחה לשלמה, ועמוד הנצחה נוסף נפתח באתר "למלא את החלל". בפברואר 2024 נערך בבית הספר היהודי "אור אבנר" בוולגוגרד שברוסיה טקס מרגש להסרת הלוט מעל לוח זיכרון לזכרו של שלמה, בוגר בית הספר. היוזמה להנצחתו הגיעה מחבריו לכיתה ומחברי הקהילה היהודית בעיר. הם ארגנו גיוס כספים שהספיקו לא רק ללוח זיכרון, אלא גם לייצור תשמישי קדושה מיוחדים לבית הכנסת בבית הספר ויריעות חדשות לארון הקודש, שעליהן נרקמה ההקדשה: "לעילוי נשמת שלמה יהודה רשטניקוב". הכספים שנותרו לאחר כל העבודות הועברו להנהלת בית הספר לתיקונים במבנה בית הכנסת. כתבו בני המשפחה: "כעת זכרו של שלמה חקוק לעד בין כותלי בית הספר במולדתו, ומזכיר לדורות החדשים של התלמידים גבורה אמיתית, מסירות נפש ואת הקשר הנצחי של קהילת וולגוגרד להיסטוריה שלה ולארץ ישראל. ברוסיה יש לשלמה קרובי משפחה רבים שזוכרים ואוהבים אותו. לא כל אחד יכול לטוס לישראל, ולכן ביום הזיכרון הם נוסעים למוסקבה, שם מקיימת השגרירות אירוע מופלא לזכר גיבורי ישראל שנפלו".