Yuval Meiron

בן דב וזיוה. נולד ביום כ"ט באדר תש"י (18.3.1950) בכפר ויתקין. למד בבית-הספר היסודי בכפר, ובבית-הספר התיכון האזורי בעמק-חפר ואחרי כן בבית-הספר החקלאי כפר-גלים. הוא היה בעל חוש מפותח ליופי ולנוי ושלח ידו בכתיבת שירים ופזמונים. הייתה לו שמיעה מצוינת, יד קלה לציור ולשרטוט והיה מצוי אצל מכשירים, מכונות ואבזרים שונים. בזמנו הפנוי, עסק בכל מה שניתן מתוך חדוות יצירה ואהבה גם יחד. יובל גויס לצה"ל ביולי 1968 והצטיין בקרב חבריו כחייל מסור וכחבר נאמן. היה אהוב על כל מי שהכיר אותו. אור ליום ה' באב תשכ"ט (20.7.1969), נפל בקרב על האי גרין באזור מפרץ סואץ. למחרת נפילתו הספיד שר הביטחון משה דיין, את יובל ואת חבריו ואמר: "בנים אלה, אשר ככה חיים, ככה לוחמים וככה מתים הם הדבר הנפלא ביותר שיש לנו בחיינו - בחיינו כהורים, כחברים ובחיי ישראל כאומה. יש מאורעות פשוטים שהופכים במרוצת השנים והדורות לאגדה. בנים אלה הם אגדה שהייתה למציאות, חלומו של עם, עם גולה, דווה ומושפל, חלום שהיה למציאות - מציאות של עצמאות, של מולדת, של ירושלים, של יישוב ההר והמדבר, של מים ושל עצים ופרחים - אבל גם מציאות של דם, של קרבות, של לוויות, של גופות נקובי כדורים, השבים אלינו עם שחר נישאים באלונקות וכל מה שנותר לנו הוא לאמץ אותם אל לבנו, לחבק אותם בכאב עמוק מנשוא, באהבה שאין לה מלים ובידיעה שאין לנו דבר קרוב מהם, יפה מהם, יקר מהם - - - ". וכך סיים השר את הספדו: "הורי הבנים הנופלים במלחמה! לא לנחם כי אם להיות עמכם באבל אנו כאן, להיות באבל זה יחד - בכל לב ונפש!" מפקדו של יובל אמר על קברו של יובל: "נפגשנו לראשונה לפני חצי שנה ועלי לאמר כי לא במהרה עמדתי על אישיותו ותכונותיו של יובל. אך דבר אחד בלט מיד: יובל היה מרכז חברתי איתן במשפחת הלוחמים שלנו ובה במידה היה שתקן ורציני בשעת אימונים. היו לו ידיים טובות ובטוחות כשאחז בנשק או כשזרק רימון, ואין לי ספק שכאלו היו ידיו גם כשאחז בכלי עבודה, כשחיטט בקרבי מכונה או אחז בהגה. בשיחותי הקצרות אתו גילתי בו בגרות שהפתיעה לעתים וגם יושר מוחלט בלי פשרות. יש שריתקתי אותו למספר שעות למחנה, אך מעולם לא ניסה לנצל שכחה או ויתור שלי. כשהטלתי עליו עונש היה בא אלי ל'מועד הפרעון' ומזכיר לי פן אשכח. תכונות אלו שלו - היושר, הבגרות והכבוד העצמי - הרשימו אותי ביותר. תמיד דייק ביותר כאשר תיאר את מעשיו, או את שגיאותיו - והדוגמאות רבות. אין ביכולתו של מפקד להביע במלים את חיבתו או אהבתו לפקודיו, אך דע, יובל: אהבנו אותך מאוד. משפחה אחת אנחנו, משפחת הלוחמים ביחידה וכל הקשיים והנסיונות מלכדים אותנו עוד ועוד ומהדקים את הקשרים. גדול הכאב במשפחתנו ואין ביכלתנו להשיג את גודל כאב הוריך, אחותך וכל בני משפחתך. מותך היה מות גיבורים. אין ניחומים בפי".