Liran-Mones Almosnino

Sgt. Maj. (res.) Liran Mones Almosnino, 42, from Kmehin, a reservist with the LOTAR counter-terror regional Nitzana team, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of southern Israel.

Liran was home with his family the morning of the attack in Kmehin, a small community in the western Negev not far from the border with Egypt.

When he got word of the Hamas invasion, he and other members of the rapid-response counter-terrorism team based in the Nitzana bloc of communities on the Egypt border got into a van and headed to join the fighting. They went first to Yated, near the southern Gaza border, where they battled Hamas gunmen and where Cpt. (res.) Iftach Gorny was killed.

Later Liran and his comrades continued to Kibbutz Holit, which had been invaded by Hamas gunmen. Liran was shot dead while trying to battle the onslaught.

He was buried on October 12 in Kadesh Barnea (Nitzanei Sinai). He is survived by his wife, Efrat, their five children, Guy, Geva, Peleg, Tene and Matar, his parents, Sari and Michael and his siblings Shahar and Hen.

Born in Hatzor, a kibbutz near Ashdod, Liran grew up in a military family with a pilot father whose work took him around the world. They lived for a period in the United States, before later settling in Reut, near Modiin, where Liran attended high school.

He and his wife Efrat had a lifelong dream of raising their family on a farm and living off the land. In 2016 they settled in Kmehin where they raised a flock of sheep together and also started a tourist business taking people on jeep tours of the desert and sandboarding.

In an interview with Ynet in March 2023 about their rural life, Liran said he wanted to live in the desert “because I had a dream. We had a business for rental equipment for events, but we sold it and came to Kmehim because I wanted to raise sheep… Why specifically sheep? I don’t know, I just really love the animal.”

Liran also did regular reserve duty in the IDF, was an active volunteer with a local group providing protection against the stealing of animals from farms and was a member of the LOTAR counter-terror group for the communities next to the Nitzana border crossing with Egypt.

His mother, Sari, wrote on Facebook about his final moments, “When you were called up, put on your uniform and went to do what you knew how to do — defend your home, defend this country you loved so much.”

“Liran, your loss has opened a deep hole in my heart,” she added. “The pain is endless and unimaginable… I am proud of you my heroic son. Proud and thankful for the privilege of being your mother.”

His wife, Efrat, told the Mako news site that “Liran was the kid who was in all the after-school scouting troops, who learned all the knots and the bindings, who knew the trees and the types of rocks and knew how people used to live.”

Liran was “a child of nature in every meaning of the word, who grew up to be a man of nature full of magic. He was always ready to help, even at the expense of the kids at home, the first to jump into action and assist, to bring, to organize or to rescue, even without being asked, always ready for any task.”

Her husband, she said, never censored his words. He said “everything he felt, for good and bad and spoke with no filters. Even if we didn’t always understand him, you could never be mad at him because ultimately we all loved him and knew that this is how he was. He was embarrassed by the spotlight, out of modesty, but when he was teaching and guiding people he spoke like a great man.”

בנם של שרי ומיקי. נולד ביום כ"ד בניסן תשמ"א (28.4.1981) בבסיס חיל האוויר חצור. אח לשחר וחן. לירן גדל והתחנך ברחובות ובהמשך ברעות (לימים מודיעין-מכבים-רעות). למד בבית ספר יסודי "בן צבי" ברחובות, אחר כך למד בבית ספר בסן אנטוניו, טקסס שבארצות הברית, לשם יצאה משפחתו לשליחות. כששבו לארץ למד בחטיבה ותיכון "מכבים רעות" (מו"ר), תלמיד חייכן, פרוע ומלא אנרגיה. מגיל צעיר נמשך אל החוץ ואל הטבע, אהב במיוחד את המדבר, הפגין בקיאות בבוטניקה ובגאולוגיה, הכיר את אורח חייהם של בני אדם בימים עברו ורכש מיומנות בקשירות ובכפיתות של חבלים. היה זה אך טבעי שהצטרף לחוגי סיירות. בתום לימודיו, בהיותו בן שמונה-עשרה התגייס לצה"ל. שירת בפלחה"ן (פלוגת חיל הנדסה) של חטיבת "גבעתי". לאחר שלוש שנות שירות חובה השתחרר מצה"ל והחל ללמוד ב"מכון הטכנולוגי חולון" לקראת תואר ראשון בעיצוב פנים. במסגרת הלימודים נדרשו הסטודנטים להכין את תוצריהם בסדנה, ולירן התנדב להיות אחראי הסדנה. שהה שם מדי יום עד שעה מאוחרת, לימד, תמך ועזר לסטודנטים האחרים – גם כשהדבר בא על חשבון השקעה בפרויקטים שלו עצמו. בסיום לימודיו בשנת 2010 הוצג פרויקט הגמר האקולוגי שלו בתערוכת הבוגרים של המכללה – "חצר אחורית – מנורת זרדים". במסגרת הפרויקט ליקט פסולת מאתר בנייה והפך אותה למוצרים שימושיים על פי תורת האסתטיקה היפנית "ואבי-סאבי". הוא סייע בארגון ובהקמה של התערוכה, בכלל זה בנייה של פודיומים מרשימים, ועל כך זכה להוקרה מהמכון. לאחר סיום לימודיו הקים עסק להשכרת ציוד אירועים. מדי פעם בפעם נקרא לשירות מילואים, ובין היתר לחם במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. לירן הכיר את אפרת דרך חבר משותף, ומייד לאחר מכן אמר לחבריו שהיא לבטח תהיה אשתו. ואכן בין השניים ניצתה אהבה והתפתח קשר זוגי. הם נישאו, והוא קיבל בזרועות פתוחות את בנה גיא מנישואיה הקודמים. בחלוף השנים נולדו להם בן ושלוש בנות – גבע, פלג, טנא ומטר. בתור אב מסור ואוהב שיתף את הילדים בפעילות שאהב בעצמו, למשל טיולי שטח רכובים במדבר וביקורים בדיונות, ולימד אותם את עבודות המשק. אופי עבודתו אילץ אותו להיעדר מהבית שעות ממושכות, אך כששהה בבית, התמסר למשפחה לחלוטין, כפי שתיארה רעייתו: "הגיע הביתה ונתן לבנות שלו למרוח לק נצנצים על הציפורניים ולאפר אותו". הוא היה נוכח בחיי ילדיו, ידע לעוץ עצה ולחשוב יחד על פתרונות, נסך בהם ביטחון ושימש להם דוגמה. בשנת 2015 הקים עם רעייתו את ביתם ואת משקם במושב כמהין שבפתחת ניצנה, במערב הנגב, מתוך רצון לגדל את ילדיהם ולחיות קרוב לטבע. יחד עסקו בחקלאות ובתיירות מדבר, הקימו חווה ובה דיר כבשים, ולעסק שלהם בחרו את השם "מדבראיש". לירן שאף לפתח את המדבר ולהפיץ את הבשורה למטיילים מהארץ ומהעולם בשלל מיזמים. את התיירים אורחי החווה הזמין להכיר את גידול הכבשים ולחוות רעייה של עדר. כן הציע והנגיש רכיבת שטח מדברית, גלישת חולות בדיונה והפקות שטח, טיולים וארוחות במרחבי המדבר. "חקלאי ותיירן שנאחז באדמת הנגב, חופן את גרגריה ביד אחת, ובשנייה מייצר או ממציא רעיונות תיירותיים", נכתב עליו. מי שעבדו עימו תיארו אותו כאיש עבודת כפיים בעל ידי זהב; מסור, אחראי ויזם חרוץ; נעים הליכות, מפרגן ומשתף פעולה; נאמן לערכיו וביקורתי; מקצוען, רציני ודורש מעצמו את המרב. גם הכבשים בדיר נראו כאילו נשבו בקסמיו, והתקרבו אליו בכל פעם שפתח את השער ונכנס למתחם שלהן. בסופו של יום עבודה ארוך נהג לשבת עם רעייתו לשיחה על החיים או לצפייה בטלוויזיה, ולאכול מקערה משותפת סלט עשיר שהכינה לשניהם. תחום הביטחון היה חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה בשל ריבוי גנבות באזור, בשל חשש מפעילות חבלנית ובשל ימי המילואים הרבים שאליהם נדרש לירן במסגרת צוות התערבות לוט"ר (לוחמה בטרור) ניצנה. המילואים היו עבורו חלק מהשגרה, והוא הבטיח שימשיך להתנדב גם לאחר שישוחרר מחובה זו. מאחר שלא השלים עם תופעת הגנבות ולא רצה לחיות בפחד, יזם הקמת מצפה של ארגון "השומר החדש" ובמסגרת זו תכנן את מערך השמירה, גייס אנשים למשמרות ויצא בעצמו לסיורים. את מתנדבי שנת השירות של הארגון אירח במשקו. מתוך תשוקה לתעופה, בשנת 2019 עבר קורס טיסת ממ"ג (מצנח ממונע גלגלי) בעין ורד והצטרף לעמותה הישראלית של טייסי ממ"ג. למרות המרחק הגדול מביתו ולמרות אינספור המחויבויות שלו, התמיד בקורס והפגין כישרון רב במיומנות ההטסה, בלי לדלג על שלבים ובלי לוותר על דיוק, על איכות ועל בטיחות. באפריל אותה שנה לראשונה טס לבד, "סולו", כשעל פניו נסוך חיוך של אושר. אוהב אדם, שובה לב ובעל קסם אישי, בקלות התחבב על כל מי שפגש. הוא הקרין שקט, נחישות ועוצמה פנימית מרשימה. אף שהיה מבויש, נבוך וצנוע שלא אהב את אור הזרקורים, לקרוביו אמר את מה שעל ליבו בשנינות, בישירות ובלי מעצורים – אדם שפיו וליבו שווים – וגם בהדרכות שלו דיבר בביטחון ובשטף. "אין דבר שאי אפשר" היה משפט מפתח שלו ולאורו פעל, ואכן הוא התמקד בעשייה מכל הלב הן בעסק שלו והן בקהילה. באצילות נפש היה מוכן ונכון לכל משימה, תמיד קם לעזור, להביא, לארגן או לחלץ, גם בלי שהתבקש. עם חבריו היה קשוב, מצחיק ומעורר השראה, והם סמכו עליו בלב שלם. בחודש מאי 2023 החל לסייע בהקמת חווה חקלאית טיפולית סמוך לקיבוץ להב שבצפון הנגב במסגרת מיזם חוות "רימון" המסייעת לבני נוער. הוא חלם לסייע לאנשים המתמודדים עם תסמיני פוסט-טראומה באמצעות עבודה חקלאית בכלל ורעיית כבשים בפרט. לצורך המיזם העביר את העדר שלו לחווה. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מי שבילו במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. לירן התעורר מוקדם כהרגלו, וכששמע את הדי הפיצוצים הבין שמדובר באירוע יוצא דופן בחומרתו. לאחר שקיבל הוראה בטלפון, ארז תיק למילואים והכין את המשפחה למצב חירום. בעוצמה שאפיינה אותו יצא לדרך כדי להגן על יישובי העוטף. לאחר שחבר אל חבריו לצוות "פלד" ביחידת לוט"ר, כולם חברים טובים מהאזור, הם נסעו יחד ברכב צבאי מסוג "סוואנה" לכיוון מושב יתד שגובל בדרום רצועת עזה, נתקלו במחבלים רבים וניהלו עימם קרב גיבורים. בזכותם נמנעה כניסת המחבלים למושב וניצלו תושבים רבים. במהלך הקרב נהרג חברו לצוות, ולירן וחברי הצוות האחרים פינו אותו בטרם נפגע רכבם ויצא מכלל שימוש. בשעה תשע בבוקר שוחח בטלפון עם רעייתו ודחק בה להיכנס עם הילדים למרחב מוגן. כעבור שעתיים וחצי כתב לה שהוא בסדר, והרגיע אותה באומרו שהם רק מְתגברים באזור ותו לא, אף על פי שכבר היו בדרכם לקרב הבא בעוטף. הצוות חבר לכוח מיחידת "קרקל" בדרך לקיבוץ חולית, וזוהה ירי מכיוון פרדס. עוצמת המתקפה הייתה גדולה, והתנהל קרב יריות אינטנסיבי. לירן באומץ לב הסתער וצעק שיבואו אחריו, הוא נורה למוות בידי צלף. רב-סמל ראשון לירן אלמוסנינו נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן ארבעים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין קדש ברנע (ניצני סיני). הותיר אחריו אישה וילדים, הורים ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם. על מצבתו חקקו אוהביו שורות מתוך השיר "שמש" מאת חנן בן ארי: "ואז אני אהיה כמו שמש לעולם, אהיה כמו ציפור נודדת במרחב". כתבה רעייתו: "אני לא יכולה לשאת את העובדה שכבר שנה לא ראיתי אותך, לא שמעתי אותך, לא הרגשתי אותך; שנה של שקט שצורח מכל מקום כמה אתה חסר; שנה שצבועה כולה בגעגוע. אני כבר לא יודעת למה אני מתגעגעת. אני ואתה מדברים על בסיס יומיומי, שעתי אפילו. בוודאות לא דיברנו כל כך כשהיית פה פיזית. אתה נוכח בכל רגע ורגע, בכל צעד שאני עושה – אם משמעותי ואם סתם יומיומי. אין שיחה, בין אם היא חשובה או סתם שיחת חולין, שבה אני לא מזכירה אותך. אתה כולך פה איתי, עוטף אותי מכל כיוון, ועדיין אני מוצאת את עצמי מתגעגעת ומרגישה שמשהו חסר לי כל שבריר שנייה בכל יום מחדש ... אני לא רוצה שתלך לשום מקום, כבר הלכת רחוק מספיק. אני צריכה שתישאר, כי הבטחתי לילדים שלנו שגם אם אנחנו לא רואים אותך, אתה פה. הבטחתי לעצמי, לימדתי את עצמי להרגיש אותך בדרכים אחרות. אני מצליחה לקבל ממך סימנים, אם זה בשיר ואם זה במשב של רוח, אם בפרפר שעף לידי ואם בחלומות שאתה מופיע בהם. והמרחק הזה שנוצר בינינו, אהוב שלי, המרחק הזה מלא בכל כך הרבה כאב וגעגוע וכעס על האובדן שלך, על האובדן של המשפחה שיכולנו להיות ולא נהיה. אנחנו משתנים, אני והילדים, הופכים אחרים ממה שהיינו אם היית פה איתנו, ואני שונאת את זה, ואני כואבת בגלל זה, ואני גם מבינה שזה מה שצריך לקרות, ואני יודעת שאתה גאה בנו, כי אנחנו לא מתקפלים מול כל הכאב והקושי, ואנחנו ממשיכים קדימה בדיוק כמו שאתה רוצה שנעשה, אבל את כל זה אני מסוגלת לעשות בגלל הכוח שאתה נותן לי". בתום ימי השבעה הקימו חבריו את מיזם "כוח לירן" – מערך התנדבות ששם לו למטרה להסיע אזרחים וחיילים ולשנע ציוד עבור כל מי שזקוק לכך בעת מלחמה. החווה שהחל בהקמתה נקראה "חוות להב על שם לירן אלמוסנינו", חווה חקלאית טיפולית למניעת פוסט-טראומה על רקע צבאי וביטחוני ולטיפול בה. על גדת נחל ניצנה נחנכה פינת מרגוע על שם לירן, ובמרכזה עץ שיטה מרשים. לזכרו של לירן הועלו דפי אינטרנט באתר של המועצה האזורית רמת נגב, באתר של קיבוץ חולית, באתר של בית הספר העל-יסודי מו"ר שבו למד ובאתר העמותה הישראלית של טייסי ממ"ג. כן נכתב עליו באתר של חוות "רימון". במודיעין-מכבים-רעות נחנך משעול לזכרו, במעמד משפחתו, ובו נחקק על אבן: "לכו בדרכו של האיש שאהב את אדמתו, למד בה כל משעול ונפל בהגנה על האדמה, על הזכות ועל האהבה".