שיראל חיים פור

Staff Sgt. Shirel Haim Pour, 20, a soldier in the Gaza Division from Rishon Lezion, was killed when Hamas terrorists overran the Nahal Oz IDF base on October 7.

That weekend was meant to be her last one on base before she wrapped her up her military duty.

Haim Pour was not laid to rest until October 29, after her family waited in vain for news of her fate for several weeks. She was survived by her parents, Eli and Tzameret, and three older brothers, Barak, Netanel and Lior.

Her family said that Haim Pour was not on duty at the time of the onslaught, but chose anyway to head to the war room and help in sending out warnings: “On the 7th of October, on that black day, you chose to fight,” said her brother, Barak Haim Pour, at her funeral. “You chose to fight and carry out your mission instead of hide. You chose to help, and because of you and your work, the world gained many pure souls, but lost a pure soul that was like no other.”

Barak said that he would make sure the whole country knew about her bravery: “You fought until your last drop of blood in this war, and that’s the biggest sense of pride you can give your parents, your family and the nation.”

Hebrew media reports said those who were with Haim Pour inside the IDF base war room recounted that Hamas terrorists set it on fire to force them to flee, but that Shirel remained inside, refusing to leave.

Haim Pour’s family was of Iranian descent, and her death reverberated among some members of the Iranian diaspora and dissidents of the regime, in particular a clip of her grandfather, Rahamim, singing a traditional Persian wedding song next to her grave during her funeral.

Her cousin, Bat-El Galai, said at her funeral that the pair always acted more like identical twins than cousins: “People always said how much we looked alike, best friends, cousins, twins. You were my whole world. I always said that without you I don’t know where I would be today. So what will be with me now that you’re not here? You were a part of every decision, every dream, every thought. Everytime I cried you were my shoulder and I was yours… you’ll be my twin sister forever.”

“The most special girl in the world, the most beautiful, with the most beautiful eyes that nobody could stop looking at, we were meant to start our lives together, to reach our dreams that we’d dreamed about since we were little girls. You’re not here any longer and I’m supposed to keep living somehow,” she added. “You’ll be in my heart forever. Forever I will tell others about you and what you were to me.”

At her funeral, her boyfriend Ariel Ben-Ami said he could not stop thinking about the fact that Haim Pour always warned that a surprise attack from the enemy was likely, “and as always, you were right.”

בתם של צמרת ואליעזר (אלי). נולדה ביום כ"ב בניסן תשס"ג (24.4.2003) בראשון לציון. אחות צעירה לנתנאל, ברק וליאור. שיראל גדלה והתחנכה בראשון לציון, בת ראשונה אחרי שלושה בנים – האור של הבית והמשפחה. למדה בבית הספר היסודי "נגבה" ולאחר מכן בחטיבת הביניים "קריית גנים" בעיר. מכיתה י' למדה בתיכון מקיף ט' על שם דוד אלעזר, ושם בחרה ללמוד במגמת ערבית. בתקופת לימודיה קיבלה תעודת הצטיינות ממשרד החינוך ותעודת הערכה מטעם ראש העיר. היא הקפידה על קשר קרוב עם כל משפחתה. הקשר עם אחֶיה היה הדוק ונטול מריבות. חברותיה מכל תקופות חייה סיפרו שעוררה בהן השראה, מעולם לא השאירה אותן לבד, והן סמכו עליה, קיבלו ממנה עצה טובה וזכו לאוזן קשבת. אהבה לטייל בארץ ובעולם וללמוד שפות, וכן אהבה את "החיים הטובים" – בילוי במסעדות ושהייה במלונות איכותיים. שיראל בורכה בחוכמה, בשמחת חיים, בחיוך כובש ובצחוק מתגלגל, מידבק ומרגש שהדהד בכל מקום שהייתה בו. על סביבתה השרתה אווירה טובה ואנרגיה חיובית, עם זאת לעיתים התכנסה בעצמה בענווה. אצילות נפש, צניעות ונתינה אפיינו אותה, כמו גם אכפתיות וטוב לב, ובאותו הזמן הייתה עוצמתית וחזקה. אהבת הארץ ואהבת האדם היו נר לרגליה. שאפה למצוינות ולהצלחה, דרשה מעצמה הרבה, דבקה במטרות שהציבה לעצמה והצטיינה לאורך כל הדרך. היו לה תוכניות מגובשות לעתיד, למשל ללמוד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, להשלים תואר אקדמי ולעסוק בתחום. ביום 19.10.2021 התגייסה לצה"ל ורצתה לשרת בתפקיד משמעותי. לאחר הטירונות עברה קורס סמלות מבצעים (סמב"ציות) של חיל הרגלים והצטיינה בו מבחינה מקצועית וחברתית. בסיומו שובצה בחמ"ל של מוצב "נחל עוז" שבתחום החטיבה המרחבית הצפונית של עזה, סמוך לגדר הגבול – שיבוץ יוקרתי ומאתגר, שהעיד על איכויותיה. עד מהרה נבחרה להיות אחראית על הסמב"ציות שלצידה, על חפיפת החיילות החדשות ועל התפקוד השוטף של החמ"ל. היא שימשה עוגן מקצועי לגדודים שעשו תעסוקה מבצעית במוצב, לחמ"ל ולמוצב כולו, ידעה לעמוד על שלה והשלימה את משימותיה בצורה מיטבית. את תפקידה ביצעה במקצועיות, באחריות ובמסירות יוצאות דופן וראתה בו שליחות עליונה. על כל אלה קיבלה בראש השנה תשפ"ד אות הצטיינות ממפקד החטיבה. מתוך צניעות התכוונה לוותר על התעודה, וכשעלתה על הבמה לקבל אותה, תיאר אביה: "היא עלתה בראש כפוף, בחיוך צנוע, בביישנות ובאצילות". כן קיבלה ממפקד חטיבת הנח"ל תעודת הערכה על השתתפותה במבצע מסווג, אף שלא השתייכה לחטיבה זו. כעמוד התווך של החמ"ל ושל המוצב, קציניה, מפקדיה וחבריה לשירות כינו אותה "המלכה של נחל עוז". הם אהבו אותה מאוד וזכו בה כחברה טובה ומלאת נתינה. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. שבת זו הייתה אמורה להיות השבת האחרונה של שיראל בבסיס לפני השחרור מצה"ל. לאחר שסיימה משמרת בערב שבת, נשארה בחמ"ל עד שלוש לפנות בוקר כדי לעזור לחיילים. בשעה 6:20, כשהחל ירי פצצות מרגמה, התעוררה משנתה ונכנסה למיגונית, אך עד מהרה הבינה את חומרת המצב אחרי שאושר, הסמב"צית העמיתה במשמרת, קראה לה לתגבור, והיא רצה בלי היסוס לחמ"ל, כשעליה רק פיג'מה וכפכפים. עשרות מחבלים פרצו למוצב, וקרב התנהל בינם ובין חיילי גדוד "גדעון" של חטיבת "גולני" וכוחות נוספים. במשך שעות אלה הסתגרה שיראל בחמ"ל עם תצפיתניות, קצינים וחיילים שלפרקים יצאו להילחם. בהיותה סמב"צית ניהלה את האירוע בגבורה, בעוז ובקור רוח למרות הלחץ ותחושות הסכנה והפחד – הוציאה דיווחים למפקדים ולדרגים הרלוונטיים, הכווינה כוחות לעבר היישובים הסמוכים והרגיעה את חברותיה בחמ"ל. זמן קצר לפני השעה אחת-עשרה בבוקר שלחה למשפחתה הודעה: "אני בסדר, אני מוקפת בלוחמים, אל תדאגו לי, אני בטוחה ואני אוהבת אתכם מאוד". במשך כחמישים דקות של לחימה קשה ניסו המחבלים לחדור לתוך החמ"ל ולהשתלט עליו אך נהדפו בידי לוחמים. גם כשאזלה ללוחמים התחמושת, הם הצליחו לבלום את המחבלים, ולכן אלה השליכו רימונים לתוך החמ"ל והציתו אותו. חלק מהחיילים הצליחו לברוח מחלון השירותים, וגם לשיראל ניתנה האפשרות הזו, אך במסירות נפש היא בחרה להישאר ולהמשיך לבצע את תפקידה. עד רגעיה האחרונים פעלה על פי כלל הברזל שהנחה אותה: לחשוב על האחר לפני שהיא חושבת על עצמה. הודות לעשייתה ולתפקודה היעיל בחמ"ל הצילה חיי מאות חיילים ואזרחים. חמישה-עשר חיילים וחיילות נהרגו בפשיטה זו על החמ"ל. בקרב על המוצב נהרגו עוד עשרות חיילים וקצינים, ועשרה נחטפו לרצועת עזה. גופתה של שיראל זוהתה רק כשלושה שבועות לאחר מכן. סמל שיראל חיים-פור נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בת עשרים בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותירה הורים ושלושה אחים. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל ראשון. ספד לה אחיה הבכור נתנאל: "תודה על עשרים שנים של אור גדול שהכנסת למשפחה שלנו". ספד אחיה ברק: "בשבעה באוקטובר, ביום השחור הזה, את בחרת להילחם ולבצע את התפקיד שלך במקום להתחבא, בחרת לעזור, ובזכותך העולם הרוויח הרבה נשמות תמימות אבל איבד נשמה טהורה שאין כמותה ... את נלחמת עד טיפת הדם האחרונה שלך במלחמה הזאת, וזו הגאווה הכי גדולה שאפשר לתת להורים, למשפחה ולמדינה בכלל". סבה, רחמים, שר בהלווייתה בשפה הפרסית שירי קינה, אהבה ופרידה ושירים לכלה שלא תזכה בחופתה, ממסורת יהדות איספהן. כתבה חברתה לשירות עדן: "כמה אור וכמה שמחה. לא סתם כולם קראו לך 'המלכה של נחל עוז'. אין אחד שלא הכיר אותך ולא אהב אותך. מודה על כל רגע שהעברתי איתך מתחילת השירות ועד הסוף. הלב מרוסק לרסיסים שזה הסוף שלנו". לעילוי נשמתה התקיים אירוע הפרשת חלה ונכתבו ספר תורה, סדר לימוד ותפילה, סדר הדלקת נרות שבת וסדר הפרשת חלה. להנצחתה יזמו קרוביה הכנת משלוחי קינוח מפנקים לחיילים, וחלוקת אוכל לנזקקים בתחנה המרכזית בתל אביב. אימה קראה על שמה לגן שניהלה – "משפחתון שיראל". כדי להפיץ את מורשתה, אחיה ברק ובת הדודה שלה בתאל החלו להעביר הרצאות יחד ולספר את סיפורה - בבתי ספר, בבסיסים צבאיים ובמחזורי הכשרת סמב״ציות. אימה של שיראל הצטרפה לקבוצת המתנדבים ״האורות של אורית״, המגיעה מדי שבוע לבסיסים בעוטף עזה לפנק את הלוחמים, כוחות שיוצאים לרענון של כמה שעות מעזה או לפני כניסה, בעמדות על האש, מתוקים, די-ג׳יי, עיסויים ועוד. "הלוחמים מוקירים תודה ולא מפסיקים לבקש לשמוע על שיראל", כתבה האם, "הם כל כך מתרגשים וגאים בה. הלוחמים לוקחים את תפילת הדרך של שיראל בווסט וחוזרים ללחימה". בהיותה נצר ליהדות איראן, אנשים מקהילות יוצאי איראן בעולם הביעו צער על נפילתה, ואחד מהם, האומן הומן חלילי, הכין ציור קיר ענק עם דמותה משובצת בצילומים של החטופים. הציור נתלה על קיר במוזיאון הסובלנות בירושלים. כן צייר את דמותה על קיר במתחם הגרפיטי בקריית המלאכה שבתל אביב. ברשת החברתית "אינסטגרם" נפתח החשבון "remember_shirelhp" ובו תמונות וסרטונים מחייה, דברים לזכרה ודיוקנאות שלה בציורים. אחיה וכמה מחברותיה חרטו על גופם כתובת קעקע להנצחתה. שיראל מונצחת בבית יד לבנים בראשון לציון, ולזכרה ניטעו שנים-עשר עצים ביער בארי הסמוך לרצועת עזה.