Ilay Gamzo

Staff Sgt. Ilay Gamzo, 20, a squad commander at the Paratroopers Brigade’s training base was killed battling Hamas terrorists near Kibbutz Yad Mordechai on October 7.

Ilay was slain two weeks before his 21st birthday. He was home in Ashdod on leave when the Hamas invasion began, and was called to head to the border with Gaza to fight against the invading terrorists. He and a few other soldiers encountered a terrorist cell next to Yad Mordechai, north of Gaza, and he and another soldier were slain in the ensuing gun battle.

He was buried on October 9 in Ashdod. He is survived by his parents, Eliza and Shmuel, and his siblings, Liel and Liam.

His brother Liam, 16, told a local Ashdod news site that “Ilay was a person full of joy for life and smiles. After he was killed we heard moving stories about how much he loved to give others and how much he cared about others. Apparently, the money he got on base he would give to lone soldiers so they would have food and whatever else they needed.”

At a ceremony marking 30 days since his funeral, his family and friends donned shirts with what they said was his motto: “Smile, because a smile is joy, and joy is the strength to go on.”

As a teenager, he played soccer with the Ironi Ashdod team until he started his army service.

His cousin, Almog Shalev, wrote on Facebook that “we are cousins but practically brothers, our connection was as close as possible.” He noted that Ilay had a keen love of soccer, and from now “you’ll watch anyway from the best seats there are.” Almog wrote that Ilay was about to turn 21 and was slated to complete his mandatory army service in 8 months: “You told me, ‘Almog, don’t worry, I’ll be released and I’ll travel like you.'”

On his birthday, two weeks after he was killed, his father Shmuel wrote on Facebook, “I don’t know what to write to you today, it’s your birthday and I’m looking for you in your room to wish you mazel tov, and you’re not there. I call you and you’re not available on the phone.

“I want to believe that they’re celebrating for you up above,” he wrote. “So, a great deal of congratulations, our prince. Watch over us from above. We love you unconditionally.”

His mother, Eliza, wrote on social media marking 100 days since he was slain: “100 days without you, 100 days without a phone call of ‘What’s up?,’ 14 Shabbats without you, 100 days living in a world which is no longer funny, 14 Fridays without, ‘Mom, make me a roll with matbucha, shnitzel, egpplant and a can of Coke Zero,'” she wrote.

“100 days of living without coming to terms that you’re no longer here, 100 days that your room has stayed exactly the same, just has more and more memorials from people added,” Eliza continued. “100 days waiting for redemption to come and waiting and waiting, 100 days from that horrible day that you left the house and never came home, 100 days that every minute, every second you are in our thoughts, 100 days that the tears don’t stop falling, 100 days without feeling your hug and kiss, 100 days that we go to the new place and cry alongside your grave.”

בנם של אליזה ושמואל. נולד ביום י"ד בחשוון תשס"ג (20.10.2002) בבית החולים קפלן בעיר רחובות. אח צעיר לליאל (יואל) ואח גדול לליעם (אהרון). אילי גדל באשדוד, וכשהיה בן ארבע עבר עם משפחתו לבסיס חיל האוויר "תל נוף", שבו שירת אביו בצבא קבע. למד בבית הספר היסודי "בראשית" במושב בית אלעזרי הסמוך. כשהיה בן שתים-עשרה חזרה המשפחה לאשדוד, ושם השלים את לימודיו בבית הספר היסודי "קשת". את לימודיו בחטיבת הביניים ובתיכון סיים בבית הספר "מקיף ט'" בעיר, במגמת הנדסאי אלקטרוניקה ומחשבים. היה תלמיד מצטיין, חרוץ ואהוב על המורים והתלמידים. אילי היה נער ערכי, טוב לב ואוהב אדם. התאפיין ברגישות רבה לאחר, ותמיד דאג לשלום הסובבים אותו ועזר להם. כיבד את הוריו, אהב את שני אחיו והיה מסור מאוד למשפחתו הקרובה והרחוקה. בלט בכישוריו החברתיים: היה מוקף חברים רבים, שאהבו אותו וביקשו את חברתו, ראה את הצדדים החיוביים בכל אדם, וידע לקבל את השונה. ניחן בשמחת חיים, חיוך רחב וצחוק מתגלגל. אהב לשיר ולרקוד, ואף צפה בהופעות רבות של זמרים ישראלים. בחשבון האינסטגרם שלו כתב את המשפט שהנחה אותו במהלך חייו: "חייכו, כי חיוך זה שמחה, ושמחה זה הכוח להמשיך". נהנה לטייל בארץ, לאורכה ולרוחבה, היה נאמן למדינה והאמין בזכותו להגן עליה. אהב מאוד כדורגל, כשחקן פעיל וגם ביציע האוהדים. בתיכון שיחק שלוש שנים במועדון הכדורגל "מכבי עירוני אשדוד", השתתף בעשרות משחקים בליגת הנערים ובליגת הנוער בשנים 2017–2020, ואף זכה עם קבוצתו בשלוש אליפויות ברציפות. היה אוהד מושבע של קבוצת "בית"ר ירושלים" וקבוצת "ברצלונה" הספרדית. ב-2017 טס לברצלונה כדי לצפות בקבוצה המקומית מנצחת את "פריז סן ז'רמן" בליגת האלופות. במהלך לימודיו בתיכון התעניין בעיצוב תספורות ונרשם לקורס סַפָּרוּת במכללת "סרג'יו" לעיצוב שיער בראשון לציון. בסיום הקורס נהג לספר את בני המשפחה והחברים. אחרי י"ב שנות לימוד אילי המשיך לכיתה י"ג, ואף סיים אותה בהצלחה, אך במקום ללמוד שנה נוספת ולהשתלב עם גיוסו במערך הטכני של חיל האוויר, בחר בשירות צבאי כלוחם. ביום 12.8.2021 התגייס לצה"ל ושירת בגדוד 890 ("אפעה") של חטיבת הצנחנים. אהב את השירות הצבאי, היה חייל מצטיין בכל שלב בהכשרתו ולאורך שירותו, וזכה להערכת מפקדיו. כבר בטקס ההשבעה קיבל את תג היחידה ממפקדו הישיר, ולאחר מכן בטקס הענקת הכומתה האדומה בגבעת התחמושת בירושלים, קיבל את כומתת המפקד, שניתנת על פי הנוהג לחייל המצטיין. חבריו לצוות תיארו אותו כאדם בעל לב רחב, שידע לשמח בזמנים קשים, הקדיש תשומת לב לכל מי שקשה לו, ותמיד ניסה לעזור. כמו כן ציינו את הסדר והארגון שאפיינו אותו. עם סיום ההכשרה עבר לשרת כמפקד כיתה בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) של חטיבת הצנחנים, בצפון הנגב, והשתלב בצוות הפיקוד. הודות לכישוריו הספורטיביים, ורצונו לקדם את פקודיו, נהג לסייע להם בשיפור הכושר הגופני לקראת מבדק הכושר הצה"לי, "בוחן בר-אור". כמו כן, תמך בסתר בחיילים בודדים שנזקקו לעזרה. כאדם מאורגן, שידע להשפיע על מהלך חייו ולעמוד על עקרונותיו, הקדיש מחשבה גם למעשיו אחרי השחרור מהצבא: תכנן לצאת לטיול הגדול, ולאחר מכן ללמוד באוניברסיטה הנדסת חשמל או אדריכלות. בתחילת שנת תשפ"ד, במהלך החגים, תגבר קו בראש הנקרה שבצפון, ובשמחת תורה יצא לחופשה בביתו באשדוד. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. באותו בוקר התעורר אילי עם האזעקות הראשונות בעקבות ירי רקטות מרצועת עזה על מוקדים רבים במדינה, ובהם אשדוד שבה גר. הוא נכנס לממ"ד, יצר קשר עם מפקד הפלוגה, וביקש ממנו לאסוף אותו ברכבו. לפני שיצא מהבית, נפרד מהוריו ואחיו ואמר להם: "נשבעתי אמונים למדינת ישראל לפני שנתיים וחודשיים, ואני הולך לקיים את השבועה ולהגן על המדינה. אימא, אל תבכי עליי". אילי ומפקדו נסעו לאזור קיבוץ ברור חיל, קיבלו את הציוד ללחימה, עברו ליד העיר שדרות והמשיכו עם כוח של כמה לוחמי צנחנים לכיוון צומת יד מרדכי. סמוך לשעה 12:00 איתר הכוח שלושה אזרחים מקבוצת ריצה משדרות, שני גברים ואישה, שנקלעו לירי הרקטות והסתתרו בצומת מאחורי קיר מגן מבטון. לאחר שהנחה את אילי ושני לוחמים נוספים להישאר בעמדה כדי להגן על שלושת הרצים ולאבטח את הצומת, יצא המפקד עם כוח של שלושה לוחמים מתוך מטרה לחתור למגע עם המחבלים הרבים שפשטו על האזור. כעבור כעשרים דקות איגפה את קיר המגן שבצומת חוליה של שישה מחבלים, ובמקום התפתח קרב יריות קשה וארוך, שבמהלכו זרקו המחבלים רימונים, והצנחנים השיבו אש לעברם. אילי נלחם בגבורה עילאית כדי להגן על האזרחים שאיתם, עד שנהרג מאש המחבלים. בקרב נהרג גם סמל ראשון איתי אליהו מרציאנו והלוחם השלישי נפצע. שניים מהאזרחים נהרגו. על אחד המחבלים שחוסלו בהיתקלות נמצאה מפת קיבוץ יד מרדכי, שהעידה על כוונת החוליה לתקוף את הקיבוץ. בנופלו מנע אילי את כניסת חוליית המחבלים לקיבוץ ובלם את המשך המתקפה ביישובים הסמוכים. סמל ראשון אילי גמזו נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. הותיר אחריו הורים ושני אחים. ספדה לו אימו: "אני עדיין מדמיינת, שיום אחד תופיע פתאום בדלת. אקפוץ עליך בחיבוק, אשאל אותך איפה היית? ולמה לעזאזל לא ענית?! תסתכל לי בעיניים, תבקש ממני סליחה, וירדו לי דמעות של שמחה, כי סוף סוף חזרתי להיות שלמה". ספד לו אביו: "ילד אהוב, ענו וצנוע, לוחם אמיץ שהגן בגופו על שלושה אזרחים ומנע כניסת מחבלים לקיבוצים. אבא מתגעגע אליך, חיים שלי. החיוך שלי כבה בלעדיך. הימים לא ימים, והלילות לא לילות. שמור עלינו מלמעלה, מלאך שלי. אוהב אותך לעד". משפחתו של אילי וחבריו מנציחים אותו בדרכים מגוונות: המשפחה יזמה טורניר כדורגל לזכרו ב-20.9.2024, בהשתתפות שתים-עשרה קבוצות, במגרשי הכדורגל באשדוד. המשפחה מתכוונת לקיים טורניר כדורגל שנתי להנצחתו. אילי אהב ספורט, התאמן בריצה והשתתף עם אביו במרוצים. לזכרו השתתף אביו במרוץ ים המלח ב-2.2.2024, במקצה חצי מרתון, ואליו הצטרפו עשרות רצים מקבוצת הריצה בה התאמן אילי. על חולצותיהם הודפסו תצלום של אילי והכיתובים "החיוך שלך בליבנו לעד" ו"חייכו, כי חיוך זה שמחה, ושמחה זה הכוח להמשיך", המשפט שהיה המוטו שלו. מסע בן שישה ימים, שקיימו תלמידי כיתות י"א-י"ב בתיכון "מקיף ט'" באשדוד בינואר 2025, הוקדש לזכרם של אילי ורב-סרן טל פשבילסקי שאולוב, שני נופלים בוגרי בית הספר. בין הצועדים היה גם ליעם, אחיו הצעיר של אילי, תלמיד כיתה י"א, ואימו סיפרה על האירוע: "אני מרגישה כאילו אילי צועד איתם". השיר "אילי" נכתב לזכרו על ידי גלעד "גיגי" הלל, בשיתוף ליאל, שהייתה ידידתו של אילי, ואלה חלק ממילותיו:

"עכשיו החיוך שלו נגמר
עכשיו הטעם כל כך מר.
איך הילד שאהב הכול
בשנייה נגמר לו הקול. // עכשיו החיבוק שלו הלך
עכשיו הכאב לא יברח.
תמיד אמר לי שיהיה כאן טוב
בכל מקום ידע רק לאהוב. // אילי אילי, זה מוקדם מדי
המבט שלך היום הוא דמעה בעיניי.
אילי אילי, זה לא הזמן, אז די.
רק אתה יכול להחזיר את החיוך אליי".

ניתן להאזין לשיר ביוטיוב בכתובת: https://www.youtube.com/watch?v=iEAfUjD_JPc במועדון הכדורגל מכבי עירוני אשדוד החליטו לקרוא את שם קבוצת הנוער על שמו – מכבי עירוני אילי אשדוד. הוקמה עמדת הנחת תפילין על שם אילי, והמשפחה החליטה על כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו. בצומת יד מרדכי, בנקודה שבה נפל אילי, נמצא קיר גרפיטי שעליו צוירה דמותו עם כומתת צנחן, ולצידו צוירו השלושה שנהרגו איתו. באינסטגרם הוקם לזכרו הדף remember_ilay_gamzo.