Itamar Ben Yehuda

Staff Sgt. Itamar Ben Yehuda, 21, a Golani army medic from Rehovot, was killed battling terrorists at the Paga IDF outpost on October 7.

Itamar was spending his last weekend on base before his release from service.

His father, Yoram, told Channel 12 news that Itamar was wounded at around 8 a.m. and called his parents shortly after.

“He sounded strong, upbeat, he sounded like he believed he could come out of it,” he said.

The family’s last contact with Itamar was at 9 a.m. when he called his twin brother Gilad. It wasn’t until a week later that he was identified and his family was told he had been killed.

Itamar and 12 others from the 13th battalion — including the outpost commander, Cpt. Dekel Suissa — were killed at the Paga outpost battling more than 50 Hamas terrorists that day, with just 13 out of 26 soldiers who were stationed there that day surviving.

He leaves behind his parents, Dorit and Yoram, and four siblings, Nadav, Reut, Yael and his twin Gilad.

Yoram, a clinical psychologist who enlisted to command the center set up by the IDF to help treat soldiers’ trauma, said he has treated many soldiers who knew Itamar and has brought back recordings from his patients to the family.

“It crushes me all over again every time, but I can make sure [the soldiers] don’t notice, and I give them a hug at the end,” he told N12.

At his funeral, Dorit said that Itamar had been passionately preparing for his entry into civilian life.

In his eulogy at Itamar’s funeral, Nadav said that Itamar and Gilad had been a special gift to him as he had asked his parents constantly for a younger brother.

“You showed everyone how to get injured and go on and not stop, and in the end, you showed everyone how to get killed in battle,” he said.

“My heroic brother, Itamar, was a person to climb mountains with, a person to go to war with,” he said.

Itamar’s sister, Reut, described him as generous, emotionally intelligent and capable of laughing at himself.

Gilad said that Itamar was a brave and highly moral person who held his soldiers up to the highest standard. By losing Itamar, he said, he had lost a piece of himself.

“I know you would have wanted me to be strong, and that’s what I will be,” he said.

A few days after Itamar was killed, Nadav said, two books that Itamar ordered were delivered to the family’s home. One was called “How to Retire Early.”

Speaking at a memorial ceremony in Itamar’s honor at the Ron Arad School where he studied, Gilad described how Itamar always helped his fellow soldiers feel motivated, saying that many of them told the family that Itamar helped them get through difficult times in the army.

As part of a project by the Amit schools chain to remember fallen soldiers, Itamar’s former high school teacher said he lit up any room he entered.

“You could see the good in his eyes,” she said.

בנם של דורית ויורם. נולד ביום כ"ד בשבט תשס"ב (6.2.2002) ברחובות. אח תאום לגילעד, ושניהם אחים קטנים לנדב, לרעות וליעל. איתמר גדל והתחנך ברחובות. למד בבית הספר הפתוח "השיטה" ובקריית החינוך "אמית" על שם רון ארד. כמקצועות מורחבים לתעודת הבגרות בחר בהיסטוריה ובלימודי כדור הארץ, וסיים את לימודיו בהצלחה. כתאום, למד מגיל צעיר לחלוק, לשתף ולהיות סבלני. הוא ואחיו גילעד חלקו חדר משותף, היו יחד בגן "מיכל", ומכיתה א' עד כיתה י"ב למדו זה לצד זה באותה כיתה. בילדותו אהב מאוד לבלות עם חבריו לשכונת חבצלת, שוטט יחד איתם בגבעות, בנה איתם מחנות ושיחק איתם במשחקי דמיון כמו "מבוכים ודרקונים" ועוד. כבר אז, גילה יכולות טכנולוגיות עם כישרון מיוחד להפעלת צעצועים חשמליים כגון רובוטים, רחפנים ומכוניות חשמליות. לאט לאט החל להתמחות גם במשחקי מחשב ונהנה בעיקר ממשחקי אסטרטגיה, משחקי Quest ומשחקי מרוץ שונים. הוא שיחק בעיקר בלילות, והכיר חברים רבים דרך משחקי מחשב משותפים. לקראת סיום בית הספר היסודי הצטרף יחד עם גילעד לבית הספר לכדוריד ברחובות והתחרה יחד עם הנבחרת המקומית בליגת הכדוריד הארצית. הוא מילא את תפקיד החלוץ והבקיע שערים רבים, וקרוביו מספרים שהיה שחקן הנשמה של הקבוצה. כשהיה נער, החל לגלות בעצמו תכונות מנהיגות והובלה, ומצא את עצמו לא פעם עוסק בפתרון קונפליקטים בין מורים לתלמידים או בין התלמידים לבין עצמם. תמיד שימש אוזן קשבת לסובביו, תפס את עמדת המפשר והמתווך, ועזר לצוות החינוכי לצלוח אתגרים רבים מול השכבה. לפתרון המשברים, נהג להיעזר בחוש ההומור המפותח שלו, והקפיד לשמור על רוח טובה בין הצדדים. פעמים רבות התייעץ גם עם הוריו, המומחים בתחומי החינוך והפסיכולוגיה, בנוגע לעצות או פתרונות המתאימים לבעיות שהעלו חבריו. חוש הצדק המפותח שלו לא אפשר לו להסתפק בתשובות ש"נשלפו מן המותן". תמיד חיפש היגיון מאחורי פעולות שנראו לו שרירותיות, והתעקש לקבל את ההסבר שעומד מאחוריהן. אופיו הטוב וההשתייכות לקבוצות רבות ושונות, בהן חברים משכונת חבצלת, מבית הספר הפתוח ומבית ספר רון ארד, היו דבק שליכד אותם לחבורה גדולה יותר. דמותו ממשיכה לעשות כן גם אחרי נפילתו. ב-21.3.2021 התגייס לצה"ל ושובץ, בהתאם לבקשתו ובעקבות אחיו הבכור, נדב, לשירות בחטיבת "גולני". אחיו גילעד התגייס יחד איתו, ביקש גם הוא להגיע ל"גולני" וקיבל גם הוא את מבוקשו, אך למרות השיבוץ הזהה, השניים הופרדו לראשונה בחייהם: איתמר שובץ לגדוד 13, ואילו גילעד שובץ לגדוד 12. במהלך ההכשרה, יצא איתמר לקורס חובשים, אשר תאם מאוד את נטייתו הטבעית להגיש עזרה ולטפל. למרות הצלחתו בקורס, התעקש עם חזרתו לגדוד לצאת לקורס מ"כים (מפקדי כיתה) כדי לקחת חלק בחינוך הדור הבא של הלוחמים ולהשפיע עליהם לטובה. באוגוסט 2022 קיבל תחת פיקודו את כיתת הטירונים הראשונה, ולאחר שמונה חודשים מפרכים של הכשרה ופיקוד, זכה באות המפקד המצטיין של הגדוד. כמפקד, נתן תשומת לב רבה לחיילים בודדים או בעלי קשיים שונים. הוא אהב מאוד את חייליו, נהג לבקר אותם בבתיהם, ותמיד היה זמין עבורם כשהיו זקוקים לאוזן קשבת או לשיחות עידוד ודרבון. הוא נחשב למפקד שדורש הרבה מפקודיו, אך גם קשוב להם ומתחשב, פותר בעיות ושם לב להצלחותיו של כל חייל. את המשימות שהטיל עליהם ביצע יחד איתם, כך השריש את תחושת השותפות והמריץ את המוטיבציה שלהם. בשלב מסוים בשירות, הוצע לו לשמש כחובש גדודי, אך הוא החליט להמשיך בפיקוד. בתפקידו האחרון בצבא שימש כסמל מחלקת המרגמות בפלוגה המסייעת של הגדוד. איתמר היה אדם עדין נפש, מחבר ותומך, אהוב ונאהב. אח נפלא לאחיו ואחיותיו ובן נפלא להוריו, שתמיד ראה את קרוביו, שמח והתגאה בהצלחותיהם ונרתם לעזרתם בכל צורך. כשם שאהב אנשים, אהב בעלי חיים והתקשה לראות אותם סובלים. פעמים רבות חזר הביתה עם ציפור פצועה או חתול עזוב ודאג שיקבלו את הטיפול המתאים. גם כחייל וכמפקד, המשיך לדאוג לבעלי החיים, וטיפל בחתולים בכל בסיס אליו הגיע. חייליו מספרים שבסוף כל עליית משמר נהג למנות תורנים להאכלת הגורים. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. סוף השבוע של שמחת תורה היה אמור להיות השבת האחרונה של איתמר בבסיס. יומיים אחריה, היה מיועד לצאת לחופשת השחרור. בשבת לפנות בוקר, היה בשטח יחד עם חייליו, באזור המרגמות שמחוץ לחומות מוצב פגה, הסמוך לקיבוץ נחל עוז. כשהחלה מתקפת החמאס, הם היו הראשונים בקו האש, ונלחמו בכל כוחם על מנת לעצור את המחבלים בגופם ולמנוע מהם להגיע למוצב וליישובים הסמוכים. רק כאשר המחבלים, שלא הצליחו לעבור את הלוחמים, פרצו את חומת המוצב בנקודה אחרת, לא דרך הכניסה שעליה הגנו איתמר ואנשיו, הוא נתן פקודת נסיגה אל חדר האוכל הממוגן של המוצב, בו התמקמו מרבית לוחמי פלוגה ג'. איתמר הנהיג את חייליו בקרב ונתן פקודות שהצילו חיים. אחרי למעלה משעה של לחימה במחבלים, סמוך לשעה 08:00 בבוקר, נפצע מירי, אך המשיך לשמור על מורל גבוה ולתת לחייליו רוח גבית. הוא פקד על החובשים לתעדף את הטיפול בפצועים האחרים ואף הנחה אותם איך לטפל בהם, עד שבשעה 14:00 לערך פציעתו הכריעה אותו. סמל ראשון איתמר בן יהודה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות. על המצבה, חקקה משפחתו את המילים: "אהוב ליבנו, בן, אח וחבר, אציל נפש, אוהב כל אדם וחי". הוריו כתבו: "אם ישאלונו: 'הגידו, מה היה איתמר שלכם?' נאמר לכם שהוא היה גבר תמיר וחסון, כזה שנוסך בך ביטחון. שהוא איתך ושתמיד יהיה איתך ושאין לך מה לדאוג בכלל... איתמר נתן מקום לכול, נכון לשמוע ולסייע לכולם. גם לנו, משפחתו, נתן מקום לפניו. הוא שם עצמו בקצה סדר העדיפויות, כאדם אשר יש לו די, שמסתפק במה שיש לו. שאחרים חשובים על פניו. לעיתים נדירות היה כועס. כאשר היה נתקל באיוולת או באי צדק. כאשר ראה חזק מתנכל לחלש או פגש בסמכות מורים או מפקדים, המופעלת בשרירות לב. הוא שנא כוחניות לשמה. אז, היה כועס וזעמו רושף מעיניו... איתמר דאג לחיות נטושות, ציפורים פצועות, חתולים אבודים כי ליבו היה חם, רך וחומל. דאג לפועל רעב ולזקנה כפופה תחת משא סליה. כך היה גם עם פקודיו, דורש וסמכותי, קפדן אבל גם עובד ביחד איתם ודואג לצרכיהם, רב את ריבם מול הקצינים ומקשיב להם שעות. לאיתמר היה גם חוש הומור, ובעיקר חוש הומור עצמי, ידע לצחוק על עצמו ולשתף אותנו בבדיחות העצמיות. הוא הכיר בערכו, אבל נהג בצניעות וענווה... איתמר היה אהוב ועכשיו הוא איננו ואנחנו מתגעגעים כל כך". אחיו, נדב, ספד לו: "כשאני הייתי ילד ביקשתי מההורים שלי אח אחד קטן. עברו השנים והמשכתי להזכיר, ויום אחד באו אלי ההורים ואמרו לי: אתה עומד לקבל אח אחד קטן, אפילו שניים... אני רוצה להגיד תודה להורים היקרים שלי על המתנה הכי טובה שאני ידעתי לבקש ושהם ידעו לתת לי בחיים... איתמר, אחי הגיבור, אדם לטפס איתו הר, אדם לצאת איתו לקרב. אנחנו עוד ניפגש. אני גאה בך ואוהב אותך לנצח". "איתמרי אחי הקטן והאהוב", ספדה אחותו יעל, "אני לא רוצה או יכולה לסכם אותך עכשיו, אני רק רוצה להגיד כמה שאני אוהבת אותך, גאה בך, מתגעגעת אליך, חושבת עליך ואמשיך לחשוב כל עוד אני פה. העצב העמוק שהכרתי לראשונה עכשיו, שמור במיוחד להבנה שאת אחד האנשים האהובים עלי בעולם אני לא הולכת לפגוש יותר. לא תראה איתי את הסרטים שאני צריכה להשלים, לא נשחק 'קטאן', לא נטייל ביחד, ונשבר לי הלב. מחכה לפגוש אותך בעיניים של איזה חתול ג'ינג'י..." ספדה אחותו רעות: "איתמר, איך להספיד את מי שאתה, את מי שכבר לא תהיה – כשכל המילים הקיימות מחווירות? איך לספר כמה אוהבים אותך, על רוחב כתפיך שהשרה ביטחון ויציבות, על היכולת שלך לפשר לחבר ולאחד, על האינטליגנציה הרגשית, על נדיבות הלב שלך... השפה דלה מכדי לתאר אותך במילים. החלל שהשארת מתמלא בכאבי רפאים. אוהבת אותך לנצח". "איתמר שלי, התאום שלי, איש הסוד, השותף שלי, האדם שיודע מי אני יותר טוב ממני", ספד לו גילעד. "האחד שיודע להרים אותי מבלי לדבר, שיודע מה אני עובר מבלי שאגיד לו, שיודע להרים אלי שיחת טלפון מהקצה השני של הארץ, כי הוא מרגיש אותי ושקשה לי... איתמר היה האדם הכי אמיץ שהכרתי. כזה שסוחף אחריו מחלקת לוחמים לכיוון המחבלים. כזה אמיץ שמנחה את הבריאים איך לטפל בפצועים, תוך כדי שהוא פצוע בעצמו. כזה שיודע לנחם את הצד השני למרות שהוא לא יודע מה הולך לעלות בגורלו עוד מספר רגעים. כל כך אמיץ, שמצליח לפרוץ כל גבול פיזי ומנטלי שניצב בפניו, תוך כדי שהוא עוזר לאחרים לפרוץ את הגבולות שלהם... היית אדם שנותן אבל מבלי להגיד זאת לאף אחד. היית אדם שעושה למען החברה מבלי שהחברה תעשה דבר אחד למענך. כל הסובבים אותך ידעו שאתה אדם מרשים, חזק ומצוין. מעטים האנשים שהכירו בך את הרוח, השלווה, הנקודות הרגישות והפגיעות שבך, אבל אני בטוח שאם היו מכירים גם אותן, היו מתאהבים בך אפילו עוד יותר. היית אדם שרצה להפוך את החברה שלנו ליותר טובה ממה שהיא, עם ערכים יותר עמוקים ממה שהיו לה. היית מפקד נערץ, שלאט לאט ובשקט בשקט חודר לנשמות של כל מי שהיה תחת פיקודך או בחברתך, והפכת אותו טוב יותר... את החור שנפער בתוכי אני לא אוכל למלא לעולם... היום ביחד עם קבורתך קברתי גם חלק מעצמי. חיי לא ייראו אותו דבר, אני לא אהיה אותו דבר". ספד אלוף משנה יריב קריגר: "היית באמת מפקד יוצא דופן. פיקדת על לוחמיך במקצועיות, בתבונה וברגישות. היו לך יכולות באמת מיוחדות, כאלה שסחפו אחריהן את לוחמיך, שהיו מוכנים ללכת איתך בעיניים עצומות, עד הסוף. היית מאוד יצירתי, שנון, פרצת גבולות ונתת הרבה חופש פעולה לחבר'ה שמתחתיך... במהלך הקרב על עוטף עזה, כנגד מתקפה אכזרית ונפשעת, נפלת יחד עם רבים מחבריך ומפקדיך. נלחמת כאריה, הגנת עלינו, על כולנו, בגופך". איתמר הונצח באנדרטה בבית הספר המקיף על שם רון ארד, שבו למד, ובאנדרטת חללי שכונת חבצלת ברחובות. בספריה הקהילתית הסמוכה לביתו הוקמה "פינת איתמר", בה מושאלים ספרים שאהב במיוחד. אחיו וכמה מחבריו קעקעו את שמו, באותיות זהות בצורתן לכתב היד שלו, על ידיהם. ארגון מגן דוד אדום הקדיש משמרות במספר מרחבים בארץ לזכרו. בעיר שדרות החליטו להקים מרכז לטיפול בילדים ובנוער באמצעות בעלי חיים. המרכז, שמיועד להיפתח בשנת 2025, ייקרא על שם איתמר.