Shai-Shaul Machlovitch

בן הזקונים של חנה ואברהם. שי שאול נולד בנתניה ביום ח' בחשוון תשמ"ה (3.11.1984). אח צעיר של ליאת ובטי. מילדותו נתגלה שי כילד חייכן וכובש בהתנהגותו, עוזר לכולם בכל שנתבקש, אוהב ואהוב. בצעירותו שם החיבה שלו היה "שניצל", סיפרו בני המשפחה – על שום אהבתו למאכל הזה. שי היה גם שובב לא קטן, סיפרה דודתו ריטה: "זוכרת אותך כילדון שובב, בן זקונים מפונק בין שתי אחיות המתרוצץ פה ושם עם צחוק על שפתיך, ואותו מבט שובבי על מעשה קונדס שאך זה ביצעת כנגד אחיותיך". שי גדל והתחנך בנתניה. הוא למד בבית ספר יסודי "שז"ר", חטיבת ביניים "טשרניחובסקי" והמשיך לתיכון "לנ"י", בו למד במגמת קונדיטאות, הכנת עוגות וקינוחים. במסגרת לימודיו הוא התמחה במלון "דן אכדיה" בהרצליה ממחצית 2000 עד גיוסו לצה"ל. באותה תקופה קיבל על עבודתו את פרס הנער העובד המצטיין הארצי, ובתעודת הסיום שלו כתבו אנשי המלון: "את תפקידיו מילא שי במקצועיות וחריצות רבה, וביצע כל תפקיד ומשימה אשר הוטלו עליו על הצד הטוב ביותר". שי סיים את לימודיו בהצטיינות תוך שהוא זוכה בתחרות מחוזית וארצית, והוסמך כקונדיטור שף. שי אהב וכיבד מאוד את כל בני המשפחה. הוא אהב לשבת עם אימו ולצפות יחד בסרטי פעולה, או לשבת בסלון עם אחיותיו ולשחק במשחקים שונים. סיפרו אחיותיו: "זוכרים איך היינו משחקים ביחד ברידג' ומתערבים בינינו שמי שמפסיד בסוף המשחק ייאלץ להדיח כלים. ואילו אתה, עם כל הלב הרחב שלך, למרות שהיית מנצח אותנו – נהגת לפנק אותנו ולהכין לנו ארוחות גורמה שנעשו באהבה מלאה, כמו כל יתר הדברים שעשית למעננו ולמען כל סובביך". המשפחה תמיד נהנתה מכישוריו של שי, והוא הירבה להכין מטעמים לבית. קשר מיוחד היה לשי עם סבתו ברטה. הוא הקפיד לבקר אותה באופן קבוע והיה יושב איתה שעות לפעילויות משותפות. הוא קרא לה "סבתא מוקפצת", בשל אהבתה לריקודי עם, ופעם אף הזמין אותה לפאב אליו הלך עם חבריו ושם רקד איתה. גם בחופשותיו מהצבא הקפיד שי, לפני הכול, לבקר את סבתו מיד עם הגיעו לעיר. שי ניחן בידי זהב. מגיל צעיר הוא נהג לאסוף מהרחוב חפצים מקולקלים – טלוויזיה, מערכת סטריאו וכדומה – ולאחר שעות של עבודה בדרך כלל הצליח לתקן ואת המוצר. הוא תמיד עשה את התיקונים הנדרשים בבית, ואף לימד את אימו לתקן דברים קטנים. לשי היו תחביבים רבים – הוא אהב לבשל וכמובן להכין דברי מתיקה, אהב לבנות טיסנים או חיות מעץ, היה צוללן בעל תעודת שלושה כוכבים שנהג לצלול באילת או בהרצליה ובנוסף עסק בכמה סוגי ספורט אקסטרים, ביניהם רחיפה. ועוד תחביב היה לו – לתרום ולעזור לנזקקים ככל יכולתו. במסגרת זו הוא צלל מדי יום שישי, גם כשהיה חייל, עם ילדים חולים מבית חולים "שניידר", הכין עוגות מיוחדות ותרם אותן למעון, לימי הולדת של חוסים, ותרם לנזקקים מוצרים שונים שאסף ותיקן בעצמו. סיפר אבי, אביו של שי: "לא היה אדם אשר פגש בו, וכאשר ביקש ממנו משהו הוא סירב לבקשתו. תמיד היה מצוי עם חיוך קורן אושר. בכל מקום בו היה נמצא, היה מסב אושר לכל הסובבים אותו". שי התגייס לצה"ל ביום 16.3.2003. הוא שירת במסגרת חיל לוגיסטיקה ברבנות הצבאית, ומתחילת שירותו תרם רבות לשיפור המערך. בהיותו חדור מוטיבציה ו"מורעל" על השירות הצבאי, ביקש לעבור לחטיבת הצנחנים כחייל לוגיסטיקה, ומשאושרה בקשתו היה גאה מאוד על המעבר, שמח בציוד ובנשק המקוצר שקיבל ועד מהרה זכה לשבחים רבים על שירותו ותרומתו. שי אהב את שירותו, ומששוחרר משירות סדיר שב לבית המשפחה בנתניה, הגיש בקשה להמשיך לשירות קבע והמתין לתשובה. ביום 12.7.2006 פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון, בחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו ופצעו חיילים וחטפו שני חיילי מילואים. בעקבות חטיפת החיילים ונפילת שמונה חיילים נוספים החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. בשבוע הראשון, על פי החלטת הרמטכ"ל, התנהלה מלחמה אווירית, וביום 19.7.2006, שבוע לאחר החטיפה ובעקבות קטיושות רבות שירה החיזבאללה, החלה לחימה קרקעית של יחידות מובחרות. ביום 2.8.2006 נקראה יחידתו של שי למילואים בצו שמונה. עבור שי היה זה שירות המילואים הראשון שלו, ולפני שיצא הוא לא שכח להיפרד מסבתו. היא לא הייתה בבית והוא התקשר אליה, ומשביקשה שלא יילך ענה – אם לא אלך מה יהיה על המדינה שלנו? סמל ראשון שי נפל בקרב בגבול הצפון ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006). יחידתו נערכה עם דרגים אחרים תומכי לחימה, סמוך לבית העלמין של קיבוץ כפר גלעדי, והמתינה לפקודה להיכנס ללבנון. קטיושה שירו מחבלי החיזבאללה משטח לבנון אל עבר הקיבוץ פגעה בקבוצת החיילים פגיעה ישירה, ושי נהרג במקום. היה זה שעות ספורות אחרי שהוא דיבר בטלפון עם אימו. במהלך השיחה היא שמעה ברקע התפוצצויות ושי אמר לה – הגברת קטיושה לא אוהבת אותי. עם שי נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, סגן יוסף (יוסי) קרקש, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן-דוד, רב-סמל ראשון רועי יעיש, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד וסמל גריגורי אהרונוב. שי היה בן עשרים ושתיים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותיר הורים ושתי אחיות. אביו של שי נפטר כמה חודשים אחריו. כתבו בני משפחתו של שי: "כשמו כן הוא – מתנה. מתנה שמרגע שניתנה לנו ידענו שלא נדע מתנה יותר טובה מזו כל חיינו. מתנה שהכילה בתוכה כל כך הרבה: גרמה לנו לצחוק מתגלגל, לשפוך ולהכיל את כל שעל ליבנו, מתנה שכל מטרתה הייתה לפנק ולהעניק לנו אהבה אינסופית – פשוט מתנה שכל אחד היה מאחל לעצמו. משום מה, למרות שידוע לכולם שמתנות לא לוקחים בחזרה, נלקחת מאיתנו. כנראה שהיית מתנה כל כך מושלמת שאין שנייה לה, שמישהו רצה אותך אליו בחזרה. למרות שאתה לא נמצא איתנו פיזית רוחך ונשמתך עדיין מתלווה אלינו יום יום שעה שעה, בכל רגע נתון בחיינו – ברגעי העצב וברגעי השמחה הגדולים והקטנים אתה תמיד נמצא שם, נמצא שם לחלוק איתנו, לשמוח איתנו, להוות לנו כתף ומשענת, לצחוק איתנו, לייעץ לנו, פשוט להמשיך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו ... שי, תמיד ידעת בחיך הכובש להשיג מכל אדם כל דבר שאי פעם רצית – זאת בדיוק כמו שהיית יודע לתת מעצמך לאחרים ולכל בקשה נעתרת בחיוך סוחף וללא כל שאלות. היית אדם של עשייה, של נתינה, של אהבה, של אדיבות, של חכמה, של סקרנות ועוד ועוד. עבורנו לא היית רק נכד, בן או אח אלא היית חבר – חבר אמיתי. את מה שהיית בשבילנו ומה שתמשיך להיות בשבילנו למשך כל חיינו איש לא יבין. היית ותמיד תהיה המתנה שלנו." ספד לשי אביו, אבי: "שי שלי, אוצר נדיר, אדם מיוחד שיש רק בודדים כמוהו. אולי פה אני רק יכול להביע את רחשי ליבי, אתה תמיד תישאר בליבי ובלב כל המשפחה, החברים, האוהבים והאוהדים שלך. תמיד יזכרו אותך כפי שהיית, אדם אוהב, דואג לכולם, יודע לכבד, ואדם שהיה נעים הליכות שכיף להיות במחיצתו. תמיד היית זה שדאג לאחד את כל הלבבות, גם לאלו שנשארו במחלוקת ... גם במותך נשארת עם החיוך המיוחד שלך. את החיוך וכל המעלות הטובות שלך ננצור לעולמי עד. תמיד תישאר בליבי, בלב כל המשפחה וכל החברים והידידים והידידות שאספת לאורך כל חייך ... אני בטוח שתהיה חסר לכולנו, אך ננצור את זיכרונך לעד. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, ומנוחתך בגן עדן. פה אני שוב מבקש ממך שתתפלל עבור כולנו, ושרוח נשמתך הטהורה תגן על כל עמנו." ריטה, דודתו של שי, כתבה: "דבר לא הכין אותי למכה האיומה מכול. איני יכולה לחשוב עליך בזמן עבר. לא לא, עבורי אתה קיים בהווה ותהיה כך גם בעתיד. הרי איחלתי לך גדולות בעתידך שנקטע באחת. ישבתי שם נוכח קברך הטרי ומיאנתי להאמין. אהבתי אותך אחייני שי היקר, ואוהבך עד יומי האחרון. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים." ליאנה, חברה, כתבה את "שיר לשי" כמה שעות אחרי ששבה מהלווייתו: "ראיתי אב שכול משתוחח אל קבר הבן, זועק את שמו ממאן להינחם. // שמעתי דברי הספד מחיילים, כל כך צעירים וכבר מתורגלים. // עולם הפוך - המדים לבשו אנשים קטנים, שאתמול שיחקו מלחמה היום הם בתוכה. // נחנק גם הקהל לא ידע נפשו מצער, לו רק יכלו דמעותינו להשיב את זה הנער. // יתגדל ויתקדש. ו'דגל שק' מטח ירי. תם ונשלם. עוד פרח מפאר גינתו של בורא עולם. // בעגלא ובזמן קריב... ונחמתא דאמירן בעלמא. מילות נחמה. אך למה זה כל כך מכאיב? // ותחת ערימת זרים שוכב בן יקיר. ואבל כבד עוטף אב, ששילם מחיר. // ואיש לא יודע לענות, למה במקום לחופה אבות מובילים בניהם לקבורות." בשנת 2007 הוקמה אנדרטה במקום נפילת הקטיושה, לפני חומת בית העלמין של קיבוץ כפר גלעדי. משני צידי המצבה המרכזית פזורים גלי אבנים שבראש כל אחד מהם שלט הנושא את פרטיו ותמונתו של אחד הנופלים, וביניהם שי. מפקדיו של שי תרמו מנורה לזכרו לבית הכנסת בבסיס הרבנות בצריפין. משפחתו של שי תרמה מנורות לזכרו לבתי כנסת בשכונת דורה בנתניה ובלוד.