Meir Einav

בן רחל ודוד, נולד ביום ט"ו בסיוון תש"ה (27.5.1945) ברבט שבמרוקו, ועלה לארץ בשנת 1955. המשפחה השתקעה בטבריה, ומאיר סיים בה את בית-הספר היסודי "תחכמוני". בגלל היותו ילד מחונן, הוא נבחר ללמוד בבית-ספר למחוננים בירושלים, שנודע אחר-כך כפנימיית בויאר". בתקופת לימודיו, גרו הילדים בפנימייה ולמדו בבתי-ספר שונים בעיר. מאיר סיים את לימודיו התיכונים בבית-הספר "ליפשיץ", בשנת 1964. לאחר סיום הלימודים, התגייס מאיר לצה"ל ושירת כחובש ביחידת תותחנים. בתקופה זו היו אירועים ביטחוניים רבים ברמת הגולן, ומאיר טיפל בנפגעים, ואף זכה לשבחים מאת אלוף הפיקוד דאז, דדו. כשסיים את שירותו הצבאי, החל מאיר את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים במקצועות פסיכולוגיה וחינוך. בתקופה זו הוא מימן את לימודיו מעבודה, ושילב בה גם פעילות רבה בהתנדבות. הוא טיפל בקצין צה"ל, שנפגע פגיעה קשה במלחמת ששת הימים. בתום לימודיו, הוא התגייס לצבא-הקבע לתקופה קצרה. אולם שירותו התארך, והוא השתתף בקורס קצינים ובהשתלמויות שונות. בשנת 1972 נשא מאיר לאשה את רותי. מיד לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים, והוא שירת בה תקופה ארוכה בסיני. חופשותיו היו מעטות וקצרות. אחר-כך עבר מאיר לשרת באיזור מגוריו, וכך היה יכול להתפנות גם לפעילויות שונות מחוץ למסגרת הצבא. מאיר היה אב ובעל מסור. הוא עקב בהתמדה אחר הנעשה בבית-הספר של ילדיו, ועודד אותם לפעול גם מחוץ לפעילות בית-הספר. הוא עשה שעות רבות בהתנדבות למען בית-הספר, ופעל כמתנדב גם במשמר האזרחי ובוועד השכונה. כמו כן, שקד מאיר על קידומו של ילד, שנפגע בשיתוק מוחין. בתקופת שירותו בצה"ל, דאג מאיר לפקודיו כאב וכאח. שני חיילים לפחות חולצו מפשיעה, עקב טיפולו האישי והקרוב. בהספד על קברו אמר עליו מפקדו: "מאיר היה אדם, שהתייחס לגדולים ולקטנים כשווי-ערך. מעולם לא היסס להעיר לממונים עליו על עוול שנעשה למישהו. הוא לא חשש שהערות כאלו יזיקו לקידומו". מאיר נפל בעת שירותו, ביום כ"ב באלול תשמ"ד (19.9.1984). בן 39 שנים הוא היה במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בטבריה. הוא הניח אחריו אשה, בן ובת, הורים ושבעה אחים ואחיות.