Hallel Saadon

Staff Sgt. Hallel Shmuel Saadon, 21, a Nahal soldier from Ma’ale Michmas, was killed on October 7 while battling a Hamas invasion near Kibbutz Sufa.

He is survived by his parents, Devora and Elad, and his four younger siblings Tamir, Nevo, Sahar and Uriel. He was buried on October 11 in the military section of the Kfar Etzion cemetery.

Saadon spent time as a camper and counselor at Camp Moshava IO in Pennsylvania, as his grandfather was the camp’s longtime assistant director and his parents regularly worked there.

The camp’s director, Alan Silverman, told a local news outlet that “Hallel was in a bunker guarding along the fence in the south where the terrorists broke through,” adding that “three of the soldiers including Hallel were killed as they tried to prevent them from crossing in, but there was a huge number of them.”

At a ceremony held at a horse ranch in Israel, which staged a competition in his honor, his mother Devora said, “Hallel was a guy with a heart of gold. He would help everyone without making a thing of it and without expecting anything in return.”

“Also during battle on Simhat Torah [on October 7], he fell as he was protecting his comrades,” she said. “He was a cowboy in his heart, deeply connected to horses, to animals and to nature,” she said, noting how much he loved the ranch and taking part in its competitions, including overseas.

“We feel that even though he’s not physically with us, his life has remained here and our job is to spread his light, along with the light that exists in each one of us,” she said. “Like Hallel, you should take advantage of your time, achieve your dreams, and invest in the things you love.”

At a memorial marking 30 days since his death, his great-grandmother Chana said, “I asked him, ‘Isn’t the [army] training difficult?’ and he said, ‘It’s not hard, it’s all good.’ That was this boy.”

Describing their conversations, Chana said that they would speak about “the fact that we’re an ancient nation, we started with Avraham our forefather, and we’re continuing forever. ‘The glory of Israel does not lie!’ We always spoke about the importance of every part [of the nation] being strong. That everyone will be connected to what came before and what came after. It was very important to Hallel,” she said.

“Hallel, in his own way, all of the time, until the end, always was perfect, always with emotion, always with dedication, to take upon himself a huge task — he protected the people, he protected the land,” Chana continued. “We remember him and we are proud of him. With all of the pain.”

בנם הבכור של דבורה בתיה ואלעד משה. נולד ביום כ"ט בשבט תשס"ב (11.2.2002) בגוש עציון. אח גדול לתמיר, נבו, סהר ואוראל. הלל גדל והתחנך בגוש עציון. למד בבית ספר יסודי מקומי ובכפר הנוער הדתי "נווה שריה" לאומנות, יצירה וקיימות. כנער בעל ידי זהב, פרח בסביבה היצירתית של כפר הנוער. הוא יצר אומנות בעץ, התנסה בנגרות ובנפחות והיה ממקימי חוות הסוסים במקום. הלימודים, והעבודה בחווה במיוחד, בנו את אופיו, פיתחו בו חריצות, נחישות ויכולת התמדה, ואפשרו לו להתוודע לכישרונותיו הרבים ולממש אותם. במשך שלוש שנים, קם כל בוקר ב-6:00 להאכיל את הסוסים ולטפל בהם, לא נח לרגע, עבד ויצר עד השעות הקטנות של הלילה. החיבור בינו לבין הסוסים היה סיפור אהבה של ממש. הוא היה קאובוי בנשמה, יצא לקורס מדריכי רכיבה, למד אילוף סוסים והתחרה בתחרויות ארציות של ענף ה"אקסטרים קאובוי", בהן הרוכב עובר עם הסוס מסלול מכשולים ומבצע עמו תרגילים שונים. לפני הצבא עשה שנת שירות בחוות "טנא ירוק", ליד היישוב רותם שבבקעת הירדן. הוא לקח חלק בצוות התפעולי של החווה, ושימש כרועה צאן. מדי בוקר, נהג לצאת למרעה עם עדר של שלוש-מאות כבשים, רכוב על גבי הסוסה שלו ומלווה בכלבי רועים. אחר הצהריים היה חוזר לחווה, מבצע את המשימות השוטפות, ושומר על העדר בלילות. העבודה הייתה קשה, אך הוא הרגיש שהוא מגשים את עצמו, היה מאושר ואמר שהוא "חי את החלום". ב-8.12.2021 התגייס הלל לצה"ל ושירת כקלע חוד וכנווט חוד בסיירת "עורב" של חטיבת הנח"ל. לשירות הצבאי הגיע בגישה של "אני עושה בצבא את הכי טוב שאני יכול", וכך עשה. מפקדיו וחבריו לצוות העידו שהיה החייל הכי מקצועי, אהוב, רגיש ואכפתי, עם יכולת נתינה אינסופית. בידי הזהב שלו נהג לשפצר את הציוד של כולם, והיה תמיד הראשון להתנדב ולקחת אחריות. השירות תפס מקום משמעותי בחייו, והתפקיד והצוות היו עבורו מעל לכול. היה לו חוש הומור חד ומושחז, חיוך גדול ואור בעיניים, אהבה אדירה לחיים ויכולת לנצל כל רגע בהם. הוא היה רודף אמת וצדק, רגיש, מלא חמלה ונתינה ללא כל רצון לקבל תמורה. היצירתיות נבעה מתוכו בשפע, בקלות וללא מאמץ, והוא אהב לבטא אותה בעבודה עם הידיים, ובעיקר באמצעות יצירה בעץ. לכל מקום נשא איתו סכין גילוף וכמה חתיכות עץ, ובכל רגע פנוי נהג לגלף מהן יצירות, שאת כולן חילק כמתנות לבני משפחתו, לחבריו ולמכריו. את בת זוגו, אליאורה, הכיר במהלך השירות הצבאי. "נפגשנו כשהתחלתי איתו ברכבת", סיפרה, "התחלנו לדבר ובסוף השגתי את המספר שלו... הדייט הראשון שלנו היה אצלי בבית והכנו עוגיות ביתיות, שמנו גלידה בין שתי עוגיות וראינו סרט. איך שנגמר הסרט הקפיצו אותו לבסיס. היו לנו עוד שני דייטים שהושפעו כי הקפיצו אותו אבל בסוף היה לנו דייט רגוע כמו שצריך... היינו האושר אחד של השני, הסיבה לחייך ולחיות". בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. בסוף השבוע של שמחת תורה הלל היה במוצב סופה, שם סגר שבת עם חצי מהצוות שלו. עם תחילת המתקפה עלה מיד על מדים וציוד מלא, לקח את הרובה ויצא להילחם. הוא התמקם בעמדת הש"ג הקדמי של המוצב לצד מפקד הצוות שלו, כדי לבלום את המחבלים. בערנות ובחדות המאפיינות אותו, זיהה שהמחבלים יורים גם מבעד לחורים בבטונדות שמקיפות את המוצב. כשלא אפשר היה להיות יותר במרחב בגלל אש צולבת ורימונים שנזרקו מכל עבר, הלוחמים נכנסו למבנה חדר האוכל. יחד עם שני לוחמים נוספים הלל נשאר להגן על הכניסה, עמד חוצץ בין המחבלים לבין חבריו ונלחם בחירוף נפש ובגבורה, עד שנפל. סמל הלל שמואל סעדון נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון. ספדה אימו: "כשנולדת הלל שלי, נולדת חנוק לגמרי מחבל הטבור (אפגר 2 למי שמבין את המשמעות..), כלומר כמעט לא היית. כאילו לרגע עוד הייתה התלבטות, עוד לא היה בטוח שאתה צריך להגיע לעולם הזה. ובסוף זכינו בך, וההתאוששות שלך הייתה מדהימה והפכת אותנו להורים גאים כל כך. אז אני רוצה להודות על עשרים ואחת וחצי שנים שזכיתי להיות אימא שלך, שזכינו להיות ההורים שלך. עשרים ואחת וחצי שנים משמעותיות שעשית בהן כל כך הרבה טוב בעולם ונגעת בכל כך הרבה אנשים. זה לא היה מובן מאליו מהרגע הראשון". סבתא רבתא שלו, חנה, שלה הוא היה הנין הראשון, ספדה באזכרת השלושים לנפילתו: "שאלתי אותו: 'לא קשה האימונים?' – 'לא קשה. הכול טוב, הכול טוב'. זה היה הילד. מה דיברנו במפגשים האלה? דיברנו על זה שאנחנו עם עתיק, התחלנו עם אברהם אבינו וממשיכים לעולם ועד... כל הזמן דיברנו על החשיבות שכל חלק יהיה חזק, שכל אחד יהיה מחובר למה שקרה קודם, למה שקרה אחר כך, ולהלל זה היה מאוד חשוב... הלל, בדרך שלו, שכל הזמן עד הסוף, כל הזמן מושלם, כל הזמן עם רגש, כל הזמן עם מסירות, לקח על עצמו משימה גדולה. הוא שמר על העם, הוא שמר על הארץ, אנחנו זוכרים אותו וגאים בו, עם כל הכאב". הרב חזקי דרמון, שהיה המחנך של הלל בכפר הנוער "נווה שריה", ספד לו: "זכיתי לחנך אותך שלוש שנים, להיות בקשר קרוב קרוב עם הנשמה הגדולה והעוצמתית שלך – ועדיין אין אני ראוי ולא כדאי לעמוד במחיצתך בכלל. אני חושב על הרגעים האחרונים שלך. סיפרו לי שנלחמת בגבורה שאין לתאר, כמו דוד מול גוליית... מנסה לדמיין את הרגע הראשון שהבנת מה קורה, בטח פלטת איזה אמירה צינית שבכל זמן אחר הייתה יכולה לגלגל אותנו מצחוק. בטח העיניים שלך הביעו את ההבנה של עומק תהום הרוע של המצב בו אתה נתון, המבט שתמיד היה לך בעיניים בשיחות כנות עם שברון לב. אבל בוודאות קמת ראשון והסתערת. תמיד לקחת על עצמך ראשון את כל העבודה השחורה. לא השארת לאף אחד אחר אפילו הזדמנות לעזור. לא חשבת אפילו רגע אחד על לסגת, על לשמור על עצמך – רק המשימה. רק להגן ולהילחם עד הסוף. והרגע הזה מחזיר אותי אל הרגע הראשון שפגשתי בך. ילד חמוד גוש עציון, מתולתל, מלא ציניות, עם מבט קצת עצוב בעיניים... אתה אמרת לי: 'אין מצב שאני מצליח לקום עכשיו כל בוקר', עם הטון הזה שלך, 'הרי לא הצלחתי כבר שנים לקום בבוקר בזמן', ובטיפשותי האמנתי לך אז. סלח לי, הלל אהוב, אז עדיין לא הכרתי אותך... שלוש שנים – לא היה בוקר אחד שלא קמת ב-6:00 בבוקר, הרבה לפני כולם, הרבה לפניי. כל בוקר. אולי חינכתי אותך, ואולי תפקידי הפורמלי היה ללמד אותך, אבל אתה לימדת אותי כל כך הרבה". "הלל היה שנתיים מעליי בכפר הנוער", כתב צוריק, "הוא היה אגדה בשבילי, אדם מיוחד, דמות להערצה. איש של עבודה, בנאדם של אנשים... הלל, היית לי, ותמיד תהיה – גיבור". צוריק כתב וביצע את השיר "כמוך" לזכרו. השיר ניתן לצפייה ביוטיוב. אומנית הבד מיכל כספית-בוברוב, המייצרת בובות זיכרון, תפרה כרית מאחת מחולצותיו של הלל ובובת דובי מהבנדנה האדומה שתמיד הייתה על צווארו או בכיסו. בתחרות "אקסטרים קאובוי", שנערכה במושב שרונה, הוקדש מקצה לזכר הלל. כפר הנוער "נווה שריה" החליט לקרוא לחוות הסוסים שהקים על שמו. מיזם לשדרוג ופיתוח החווה נקרא "לא מפסיקים להלל", וזכה לתמיכה של אלפי אנשים.