Efraim Perah

אפרים, בן חדוה ופנחס, נולד ביום כ' באייר תשי"ב (15.5.1952) בכפר קדימה. הוא למד בבית-הספר היסודי בכפר, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון "בגליל" בטבריה. בוגר המגמה ההומניסטית היה אפרים, ובקיץ 1970 עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. בילדותו ספג לקרבו את ריח השדות והפרדסים, שהקיפו את בית הוריו בכפר. בבית-הספר היסודי היה תלמיד חרוץ ואהוב על מוריו ועל חבריו. הוא נמנה עם חברי ועד הכיתה והצטיין בכושר מנהיגות וביזמה. בשנת תשכ"ו, כתום ח' שנות לימוד, עקרה משפחתו לטבריה. עד מהרה התערה אפרים בחברת הילדים בעיר שלחוף הכינרת, וקנה לו עמדה מכובדת בקרב חבריו החדשים בבית-הספר התיכון. באופיו הטוב ובצניעותו השכיל להתחבב על כל אדם שהכירו. בשנה השנייה ללימודיו, בכיתה י', נבחר אפרים כחבר מועצת התלמידים בבית-ספרו, ועד מהרה נתבקש לעמוד בראשה. באותה שנה יסד פרלמנט נוער בין-מוסדי בעיר, שכלל גם את בית-הספר התיכון הדתי. במעמד היסוד השתתף יושב ראש הכנסת דאז, מר קדיש לוז ז"ל, וכן קרואים רבים, נציגי העיר והרשות המקומית. פרלמנט הנוער בראשותו של אפרים נטל על עצמו משימות רבות, שהיו לברכה לעיר וליושביה. חברי הפרלמנט סייעו למוסדות שונים, עזרו לתלמידים נחשלים בהכנת שיעורי הבית, הדריכו בקייטנות-קיץ והזמינו אישים להרצות לפני הנוער. לימים נבחר אפרים לשמש יום אחד כראש עירית טבריה. שופט בית המשפט המקומי, ששימש גם כנשיא מועדון "רוטרי" בטבריה, ידע להעריך את יכולתו ואת מרצו של העלם הצעיר והחליט לרתום אותו למלא תפקיד של נשיא "פעלם", מסגרת רוטרי לנוער. בתפקיד זה חש אפרים בצורך להוציא לאור ביטאון שיעורר וידרבן את הנוער להגיב על בעיות השעה. לאחר חטיפת המטוס הראשון של "אל על" על ידי הסורים, ארגן אפרים הפגנה ענקית בעירו. מאות המשתתפים צעדו לעבר מטה משקיפי האו"ם בעיר, ודרשו את שחרור החטופים. כשהיה תלמיד בכיתה י"א, נבחר אפרים לכהן כיושב ראש הפרלמנטים של הנוער בארץ. כל ימי בגרותו עסק בפעילות ציבורית. "אך פלא הוא מאין מצא זמן לשקוד על לימודיו ולבלוע ספרים כתולעת-ספרים ממש", אמר אביו. אפרים גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970, והוצב לחיל השריון. "מאז היה לחייל, דבק בכל לבו במשימות שהוטלו עליו, הקפיד במצווה קלה כבחמורה ומילא כל תפקיד בלא דופי", העידו עליו מפקדיו. אפרים סיים בהצטיינות 95)!) את השתלמותו בקורס למקצועות הטנק, ובהמלצת מפקדיו נשלח לקורס למפקדי טנקים. גם את לימודיו בקורס זה סיים בהצלחה מרובה. למגינת לבו נאלץ לחדול מכל פעילות ציבורית. "לאט לאט קרסו כל המפעלים הנפלאים, שהקים אפרים בעמל כה רב", סיפר אבא. בתקופת שירות החובה שלו עשה שבועות וחודשים בסדרות אימונים במרחבי סיני. לעתים שב הביתה כשכפות רגליו זבות דם ומוגלה, סיפרה אמו בציינה, שגם בצר לו לא פנה אפרים לאיש בבקשה לקבל חופשת מחלה. אפרים שירת תחילה כמפקד טנק, ולימים מונה מרכז הדרכה בבית-הספר לשריון. לאחר שהוטלה עליו משימה זו, עשה לילות כימים כדי להצליח בה ולמלאה כראוי. אחד ממפקדיו אמר, שאפרים נשא על כתפיו את בסיס ההדרכה ועשה עבודה שהייתה שקולה כנגד עבודתם של אנשים אחדים, ועל כך הוענק לו אות הצטיינות. עלם גבה-קומה ורחב-כתפיים היה וכשבא הביתה לחופשה קצרה, נתמלא הבית כולו אור. הוא דאג להוריו ושוחח באהבה ובסבלנות עם אחיו איל ועם אחותו סמדר. בשעות הקצרות שבילה בחיק המשפחה ביקש להשיא ליקיריו עצה נאמנה ולסייע להם במעש. בשנה השלישית לשירותו בצה"ל ניסו מפקדיו להשפיע עליו שילך לקורס קצינים, אולם הוא ביקש ללמוד באוניברסיטה, ולפיכך דחה את בקשותיהם. זמן-מה לפני מועד שחרורו התקבל ללימודים בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב, וביום ג' בתשרי תשל"ד נשא לאישה את בחירת לבו, הדס לבית ויינברג. "במו ידיו שיפץ אפרים את הדירה החדשה. אחיו סייע לו, וכל המלאכה נעשתה מתוך שמחת אמת ותקווה לעתיד נפלא", סיפרה הדס. אך בני הזוג הספיקו לחיות יחד בביתם חמישה ימים בלבד. כל החלומות נקטעו בבת אחת. בעיצומו של יום הכיפורים הצטרף אפרים ליחידה של חיל השריון ונשלח לחזית הדרום. לאהיה סיפק בידו להיפרד מעל הוריו, אך בשיחת טלפון אחרונה אמר להם: "שלום לכם, פרצה מלחמה. אני יורד לבסיס. אל דאגה, בקרוב נתראה!" אביו סיפר שבנו לבש את המדים חרף היותו בחופשת שחרור ובחופשת נישואין. אפרים שירת כמפקד טנק, ושלושה ימים לחם באומץ לב בכוחות המצריים. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע הטנק שלו מדרום מזרח לעיר איסמעיליה. במהלך קרב עקוב מדם, נפצע אפרים קשה ונותר חי בשדה הקרב, לא הרחק מהטנק שפיקד עליו. נהג הטנק, שנותר בחיים, סיפר שאפרים התנהג בגבורה עילאית. הוא הורה לו ולתותחן, פליט מטנק אחר, שעה שרכנו לידו המומים תחת ברד האש, להגמיעו מעט מים, ליטול את הנשק ולהימלט על נפשם. וכך נותר הוא חי בהכרה מלאה בגיהנום התופת, בהעדר אפשרות לחלצו. ימים רבים לא ידעה משפחתו מה עלה בגורלו. הם חיפשו אותו בכל בתי-החולים ברחבי הארץ, ביקשו להתחקות על עקביו במחנות צה"ל השונים וכל מאמציהם עלו בתוהו. תוחלתם היחידה, שמא נפל בשבי - נכזבה אף היא עם שובם של אחרוני השבויים ממצרים. עוד זמן רב היה בבחינת נעדר. משלא גילו את גופתו הוצע למשפחה, שיוצב שלט לזכרו בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל, כמי שמקום קבורתו לא נודע. רק לאחר עוד לילות וימים של דמע ויסורים נתגלתה גופתו והובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה, הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. פנחס פרח, אביו של אפרים, הוציא לאור ספר שירים לזכר בנו שנפל במערכה. הקובץ "הבן יקיר לי אפרים", הוא שיח אב שכול:

"נאבק אדם - עד דם!
לחם, נפתל ויוכל
עד בוא הרגע -
צנח לפתע -
קרס, נפל
חבל..."