Neria Aharon Nagari

Cpl. Neria Aharon Nagari, 18, a Home Front Command soldier, from the West Bank settlement of Talmon, was killed on October 7 at the Zikim IDF base.

Neria had only enlisted in the IDF in mid-August, less than two months before he was killed. On the morning of the attack, he was stationed at the Zikim training base next to the Gaza border, along with around 90 other rookie trainees and a small number of commanders.

When the Hamas onslaught began, the commanders immediately replaced the trainees at the guard posts, and ordered all the new enlistees to seek shelter. Neria was one of a small number of the trainees who decided instead to take part in the battle to prevent the base from being captured, and volunteered to help assist some of those who had already been wounded.

While trying to help treat the injured, Neria was shot dead by a Hamas terrorist. Ultimately, six commanders on the base that day were slain — Maj. Adir Abudi, Cpt. Or Moses, Lt. Adar Ben Simon, 2nd Lt. Yannai Kaminka, Staff Sgt. Eden Alon Levy and Staff Sgt. Omri Niv Firshtein — but the base was not conquered.

Neria was the only trainee to be killed during the attack, and the other 90 were saved by the quick thinking of the commanders.

He was buried on October 9 in Dolev. He is survived by his parents, Sharon and Refael, and his six siblings, Rivka, Reishit, Hadar, Yehuda, Michal and Eliya.

At his funeral, his father Rafael called him a “valuable diamond that we received as a gift from the heavens.”

“You were born on the eve of Hanukkah, and you always added light,” he added. “Everywhere you went you made sure things were good. You took control whenever it was needed and demanded, and also there — at the IDF outpost where you were stationed — you made sure to protect them.”

Rafael said Neria “went through many journeys in your short but full life. All we have left is to take your light and spread it.”

His father said he last spoke to his son before Shabbat started, hours before the attack, “and you said that you felt good, that you had found the right place for you. I blessed you and told you that we love you. We were privileged to raise you, it seems that God wanted you with him.”

Neria’s mother, Sharon, told a local radio station that her son, “throughout his life, what was important to him was to bring a good atmosphere everywhere he went. He would always note if a friend was having a hard time and take him to the side and calm him down.”

Sharon said Neria “was a very happy kid, but he was very deep. He wasn’t just happy and lighthearted, he was deep and smart and aware of his difficulties, of what was lacking… but you can’t think of Neria and be sad for too long, at some point you’ll definitely smile and probably even laugh when you think about one of his jokes. He would make us happy and make us laugh, he would want most for us to try and be happy. We have no doubt.”

בנם של שרון רינה ורפאל יצחק. נולד ביום כ"ג בכסלו תשס"ה (6.12.2004) במבשרת ציון. אח לשישה - רבקה, ראשית, הדר, יהודה, מיכל ואליה.
נריה גדל במשפחה גדולה וחמה ביישוב נריה, יישוב דתי לאומי במערב בנימין. הוא למד והתחנך ביישוב ובנעוריו היה חניך ואחר כך גם מדריך בתנועת הנוער "אריאל".
בילדותו למד בתלמוד תורה "נוהג כצאן יוסף" ביישוב, וכנער החל ללמוד בשתי ישיבות תיכוניות, אך בסוף מצא את עצמו בתיכון "אדר" בפתח תקווה, ופרח שם.
נריה ניחן ביכולת מיוחדת להאיר את סביבתו ולהדביק אחרים בשמחת החיים שלו. הוא לא הסתפק בלהיות אדם שמח. היה לו חשוב לשמח את מי שבסביבתו. משפחה, חברים ואפילו אנשים שלא הכיר.
ידע ליהנות מהחיים ולהשרות אווירה טובה סביבו, בקרב חבריו או בבית. אימו סיפרה שבזכותו ובעידודו הוציאה לאור ספר שכתבה. בעמוד הטיקטוק שלו כתב: "כל החיים רק לרקוד ולשמוח", ביטוי שסיכם את גישתו החיובית לחיים, וכמה אהב לשמוח ולשמח וגם לרקוד ולשיר.
הוא היה בעל מוסר עבודה גבוה, לקח ברצינות כל משימה שהוטלה עליו, בחריצות וביסודיות.
בכל מקום אליו הגיע הנעים לסובביו בקולו הערב, באנרגיות החיוביות ובחוש ההומור המיוחד לו. בדיחותיו והחיקויים מלאי הכישרון שעשה, הפכו את האווירה במפגשים השונים לקלילה ומשוחררת יותר והביאו להעלאת חיוכים בקרב הנוכחים.
בשנים של גיל ההתבגרות נריה היה בחיפוש, תיארו הוריו. היה לו קושי לשמור חלק מהמצוות עליהן חונך. למשל לשמור שבת במלואה. נער שגדל בבית דתי ומגלה שמתקשה לשמור מצווה כל כך בסיסית, עלול לשבור את הכלים ולעזוב לגמרי את הדת, אבל לנריה היה מבט מיוחד. הוא לא נפל למבט של שחור-לבן, לא שבר כלים ולא שרף גשרים. הוא יכל לעבור שבת שלא הצליח לשמור במלואה, ובכל זאת להניח תפילין ביום ראשון ושני וכך כל השבוע. הוא יכל להתקשות בשמירת שבת מסוימת אבל בשישי שלאחריו לבוא להוריו ולשתף שהוא מרגיש שהשבת הוא יצליח לשמור ושהוא הולך להתאמץ על זה בכל הכוח - ובמוצאי שבת זרח מאושר שהצליח. כלומר, הקושי מול מצווה מסוימת לא גרם לו לוותר על המצוות האחרות, וגם על המצווה שהיה לו קשה לקיים לא ויתר וניסה שוב ושוב. נריה בעצם לא סגר מעולם את הדלת על מערכת היחסים עם הקב"ה. וכמו שלא נפל למבט של שחור-לבן בנוגע למצוות, כמו שלא שפט את עצמו במבט כזה, כמו שהאמין שהקב"ה לא שופט אותו במבט של שחור-לבן ולכן תמיד אפשר לחזור אליו אחרי נפילה, כך לא שפט את האחר. חברים מכל הארץ סיפרו שיכלו לשתף את נריה בכל דבר, לא משנה במה הסתבכו, כי ידעו שהוא לא ישפוט אותם, רק יקשיב מכל הלב כמה זמן שצריך, יעודד וייעץ. במראהו החיצוני היה שונה לתקופה מסביבתו ביישוב - עם תספורת שונה ועגיל, ללא חשש מתגובת הסביבה או ממבטי הקרובים, תוך שהוא משתף חבר שלא מדאיג אותו איך תופסים אותו כי העיקר שהוא יודע כמה קרוב לקב"ה הוא מרגיש, ותוך שהוא מדגיש שהוא אוהב ומעריך את אנשי היישוב שלו ואת דרכם גם אם אולי מי מהם מרים גבה לגביו, והוסיף שהדבר היחיד שמטריד אותו הוא אם מישהו מרים גבה על הוריו שאותם הוא כל כך אוהב ומעריך.
נריה חי את חייו כשהוא שומר על כבוד הוריו ומכבד מאוד את משפחתו הרחבה ואת החינוך לו זכה. הוא גם לא התרחק מאף אחד מחבריו, והמשיך לחוש נוח בכל חברה וליד כל אחד.
הוא ראה את היופי בכל אדם, העריך וכיבד מאוד גם דמויות תורניות. רב בתלמוד תורה בו למד שיתף שהוא עצמו מקפיד להקדים שלום לכל אדם, אך מעולם לא הצליח להקדים שלום לנריה - כי נריה תמיד הקדים אותו.
הייתה לו רגישות גבוהה והבנה לאנשים ובשקט פעל למען הזולת. כך למשל איתר אדם בודד וערירי ביישוב, ויזם לימוד משותף אצלו עם חברים נוספים, דאג לשמח אותו ואף עזר לו במטלות הבית. כך למשך תקופה שבוע שבוע עד הגיוס. רק סמוך לגיוס סיפר על כך לאימו בחיוך מבויש, אחרי כמעט שנה שהתמיד בכך בלי לדבר על זה אלא בעיקר לעשות.
הוא אהב מאוד לטייל עם חברים ובטיוליו פגש חברים חדשים מכל הארץ. הוא אהב מסיבות טבע והכיר בהן חברים רבים שאיתם נקשרו קשרים עמוקים. למסיבות היה מביא את התפילין שלו, רוקד כל הלילה ובזריחה מניח אותן ורבים ביקשו להניח אותן אחריו. חבריו סיפרו שהיה האוזן הקשבת שלהם. הייתה לו יכולת לחוש את האחר, ממש קלט אנרגיות, גם כשהאחר שיחק אותה שמח, וברגע שהרגיש את החבר העצוב בתוך החבורה, הציע לו לגשת הצידה ולדבר. ביקש שיספר לו מה קרה. ישב עם החבר והקשיב כמה זמן שצריך, "אפילו שעתיים כאילו אין עולם חוץ ממני".
עודד וחיזק ונתן בחוכמה עצה טובה וכך עד שהחיוך חזר לפניו. למחרת נהג להתקשר לשאול אם יש שיפור במצב. ושוב, אנשים הרגישו שהם יכולים לשתף אותו בכל דבר, כי הוא לא היה שיפוטי. חבריו הקרובים כינו אותו "המלאך השומר שלנו, האור בחבורה".
ב-16.8.2023 התגייס לצה"ל. שירת כלוחם חילוץ והצלה בבא"ח (בסיס אימון חטיבתי) במחנה "זיקים" שבעוטף עזה.
נריה השתלב ביחידה, נהג לשיר בכל הזדמנות - אפילו במקלחת בשתיים בלילה אחרי שמירה ארוכה, או בזמן ניקוי נשק. מפקדיו, שאסרו עליו בתחילה לשיר בזמן ניקוי הנשק שאמור להיות זמן של דממה, לא עמדו בהמשך בקסמו וכך כולם נהנו משירתו. בחודשים הקצרים בשירותו הצבאי, שהיו גם חודשי חייו האחרונים, פרצה מנריה כל הקדושה שבו. הוא ארגן אמירת סליחות בחודש אלול, היה החזן בתפילת נעילה של יום הכיפורים, התפילה הכי גבוהה בשנה, ואף תקע בשופר, משך חברים לשיעור התורה השבועי בבסיס, לאורך כל חול המועד סוכות לימד חיילים בבסיס ליטול ארבעה מינים. בסרטון בו תועד ניתן לראות אותו מלמד ליטול ארבעה מינים וכשהוא קורן מאושר, מצביע בסידור על הברכה ומסביר איך לברך ואיך נוטלים אותם. ובאופן כללי, מכיוון שהיה החייל היחיד במחלקה מבית דתי, חבריו פנו אליו לא פעם כשעלו להם שאלות באמונה. וגם בשירות לאורך כל הדרך הקצרה, היה אוזן קשבת ועודד חיילים שהדרך החדשה הייתה קשוחה עבורם.
בסעודת ליל שמחת תורה, הלילה האחרון לחייו, הוא זה שעזר לרב שבא עם משפחתו לשמח את החיילים לעשות את כל השמח וללמד את חבריו למחלקה שירים של שמחת תורה! היה בלילה האחרון לחייו שמח ומשמח כמו שאהב וכל המהות שלו והקדושה שבו פרצו ממנו.
בבוקר שבת, בוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
כשהחל מטח רקטות גם על בסיס זיקים, קיבלו המפקדים החלטה גורפת להילחם על חייהם של הטירונים שלהם והורו לחייליהם להיכנס למיגוניות. נריה נכנס למיגונית אחרון, כי עבר חדר אחר חדר לראות שכל חבריו התעוררו ורצו למיגונית. אחרי שהמפקדים יצאו להילחם במחבלים נריה תפס פיקוד במיגונית, הרגיע וחילק פקודות לחיילים.
אחרי שחיילת שנלחמה במחבלים נפגעה קשה בראשה, הרס"פ ביקש מתנדבים שייצאו תחת אש לחלץ אותה לקבלת טיפול רפואי. נריה היה הראשון להתנדב, והתבקש להיות אחראי על הקשר. הם העבירו את הפצועה לחדר לקבלת טיפול, בהמשך נריה יצא לשטח פתוח תחת ירי רקטות ומחבלים בחיפוש אחר ציוד רפואי על פי מה שהאחות הורתה לו לחפש. באחת הפעמים בהן נריה הגיע לחדר עם ציוד רפואי, הגיע מחבל שהצליח להיכנס לבסיס וירה על נריה, שנפגע בראשו ונהרג במקום.
טוראי נריה אהרֹן נגארי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן שמונה-עשרה וחצי בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בדולב. הותיר אחריו הורים ושישה אחים ואחיות.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-טוראי.
אביו רפאל ספד לו: "אמרת לאחרונה שאתה מרגיש טוב, שלם, שהגעת למקום שלך. וככה עלית לשמים".
אימו שרון ספדה לו: "הצטערנו כשעזבת את המכינה הקדם-צבאית וחזרת הביתה עד לגיוס. היום אני מבינה שקבלנו שנה במתנה איתך לפני לכתך. בה זכיתי לדבר איתך שיחות אל תוך הלילה... אני לא נפרדת ממך לגמרי, עוברת איתך לקשר מסוג אחר".
אחותו רבקה ספדה: "כל הלילה חיכיתי שתחזור, כמו שהיית חוזר כל לילה לבית החשוך, נכנס ומתחיל לנשנש משהו מהמקרר. ישבנו אתמול עם המשפחה קצת להתחזק ונזכרנו בבדיחות שלך שהקלילו את האווירה".
כתבו בני המשפחה: "בסיס זיקים לא נכבש ולא המשיכו ממנו מחבלים אל היישובים. שישה מפקדים גיבורים שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה וטירון אחד שפעל בתודעה של מפקד, מנעו את כיבוש הבסיס, והצילו את הטירונים, המשפחה, וכנראה יהודים רבים נוספים.
בנפילתו של נריה, חשוב להבין את גודל הנס - המחבל היה בדרכו למיגונית. בדרך למיגונית הבחין בנריה שמשך את כל האש אליו וכך ניצלו עשרות טירונים ומשפחה".
עוד סיפרו בני המשפחה: "נריה נפל בקרב בבוקר שמחת תורה. לקראת חנוכה, החג הבא במעגל השנה היהודי, שהיה גם החג של נריה שנולד בערב חנוכה, אחותו נזכרה שמחכה מאחורי החנוכייה מכתב מנריה מחנוכה שעבר, שכן המשפחה נוהגת לעשות את סגולת המכתב של חנוכה ולכתוב בקשות, לשמור מאחורי החנוכייה ולפתוח בחנוכה הבא. משפחתו האוהבת והמתגעגעת של נריה חיכתה ולא פתחה את המכתב עד נר ראשון של חנוכה, וכולם דמעו מהתרגשות לראות איך בשעה שכולם כתבו בקשות מהקב"ה שיגשים בעבורם, נריה היה עסוק בלקבל על עצמו עשיית טוב בעולם, למען השם יתברך. זה המכתב שכתב:
'מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה. אני מאמין בשם יתברך, הכל יכול, והוא יושיע אותי בדברים הפרטיים שלי ואת העם היפה שלי בכללי. אני אעשה את המאמץ להישאר חזק, גם כשקל ליפול לעצבות, ועל ידי כך אצליח לקום בבקרים בשמחה ואנרגיות, אצליח להירדם בלילות בשקט נפשי. אני אצליח לשמור על הברית, ועל האנרגיה שהשם נתן לי, ואנתב אותה כדי לעשות טוב לכל אדם בדרכי, וכדי להשיג את המטרות שלי. אני אעבוד במרץ, ואת הזמן הפנוי שלי אשקיע בדברים עם ערך ולא בהסחת דעת כמו הפלאפון. למען יתקדש שמך, אני מבטיח להפיץ את כוח האמונה בך! נריה'."
לזכרו של נריה ולזכר חייל נוסף מיישובו, סמל בועז מנשה יוגב, שנפל בקרבות אותו יום, חפרו חבריהם מעיין חדש: "גן הנערים - עיינות ענר" בסמיכות ליישוב נריה בו גדלו.
ביוזמתם ובניצוחם של הוריו של בועז, הוקם ביישוב תלמוד תורה של אחר הצוהריים בשם "נריה בעוז", על שם נריה ובועז, בו לומדים ילדים בשמחה וממלאים את שעות אחר הצהרים בתוכן וקדושה.
ביישוב נריה הוחלט על הקמת בית מדרש לזכר בני המקום שנפלו במלחמה.
סטיקרים רבים, עם משפטים שונים של נריה בכתב ידו, יצאו ומופצים על ידי משפחתו וחבריו בארץ ובעולם.
הוריו רפאל ושרון מעבירים שיחות על נריה, על סיפור הקרב ועל מי היה בחייו וכן על ההתמודדות שלהם עם השכול מתוך מבט של אמונה. הם משתדלים לבחור בשמחה וכך להמשיך את אורו המיוחד של בנם.