Shigdav Germai

בן אסקבו ואשטו. נולד ביום י"ד בטבת תשל"ב (1.1.1972) באתיופיה, שם גדל והתחנך. שיגדב-שי היה הבן השני בקרב שמונה אחים ואחיות. הוא הרבה לעסוק בספורט ובבגרותו התנדב לפעילויות ציבוריות שונות למען הקהילה. בחור טוב-לב ושקט, אהוב ומקובל על חבריו ועל כל סובביו. בשנת 1990 עלה ארצה בגפו והשתלב בפנימיית עיינות. בני משפחתו עלו לארץ בעקבותיו כעבור מספר שנים והשתקעו בלוד. בתחילת נובמבר 1993 התגייס שי לצה"ל לחיל מערך הגנת הגבולות ולחיל הרגלים וצורף לקורס הגששים השני שנפתח לעולים מאתיופיה. במהלך שירותו כגשש הוצב בקציעות וזכה בתעודות הוקרה על כך שסייע בלכידת מחבלים שנמלטו ממתקן הכליאה. לאחר שחרורו עבד בעבודות מזדמנות והחל ללמוד במכינה קדם-אקדמית. משסיים את לימודיו במכינה החליט לחזור לצבא. מפקדיו בעוצבת עזה המליצו על כך בחום, ובספטמבר 2002 חזר שי לשירות קבע כגשש באוגדה. מספר אחיו: "מאז ששי חזר לצבא ושירת בעזה כגשש, אמא לא ישנה בלילות מרוב דאגה. הוא אהב את השירות בעזה ותמיד ניסה להרגיע את אימא." לשי היו תוכניות להקים משפחה. "הוא תיכנן להתחתן עם חברתו," סיפר אחיו. חבריו סיפרו, כי לא הספיק להכיר את בחירת לבו להוריו. ביום י"ז בכסלו תשס"ג (22.11.2002) נפל שי בפעילות מבצעית סמוך לגוש קטיף והוא בן שלושים. יבגני, נהג הכוח, שיחזר את האירוע: "היינו בסיור שגרתי ליד היישוב תל-קטיפה. קצין, חייל והגשש שי הלכו ברגל לאורך הציר ואני המתנתי להם עם הג'יפ. פתאום שמענו יריות. נסעתי במהירות ועצרתי ליד שי, שהיה פצוע קשה." מיד לאחר הירי ניהל כוח צה"ל מרדף אחר המחבל שהסתתר באזור החממות. חיילי הכוח זיהו אותו, פתחו באש ופצעו אותו, אך המחבל הצליח להימלט. במקביל, החלו לטפל בשי, שנפצע אנושות בצווארו, אך הוא נפטר מפצעיו כעבור דקות אחדות. שי הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בלוד. הותיר אחריו הורים ושבעה אחים ואחיות: גטנת, עדנה, צבאי, מלקו, אמבצ'או, אללין ותביין. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל. גיסו של שי הספידו: "שי היה מסוג האנשים שכולם אהבו להיות במחיצתו. הוא היה הילד הטוב של הבית."