Shmuel Levi

שמואל (זיגי), בן מרים ושלמה, נולד ביום ט' בחשון תשי"ג (28.10.1952) בראש העין. הוא למד בבית-הספר היסודי "אוהל שלום" בראש העין, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון "עיינות". כבוגר המגמה החקלאית עמד בקיץ 1970 בהצלחה בבחינות הגמר. בן בכור להוריו היה שמוליק, אהוב ויקר. בבית-הספר היסודי היה תלמיד שקדן ותאב-דעת. מתמיד היה חביב על מוריו ואהוב על חבריו לספסל הלימודים. הוא ידע לרכוש חברים רבים בזכות מזגו הטוב ונכונותו לסייע לזולת תמיד. "קראנו לו בשם החיבה שלו, זיגי", סיפר אחד מידידיו והוסיף: "זיגי היה עליז תמיד, סייע לכל אחד ולא הבדיל בין חבר לחבר. כשהיה מדובר בערבי הווי ובידור, במסעות ובטיולים, היה זיגי ראש לחבורה העליזה". הוא היה מנהיג בחברתו, וניצח על כל פעילות חברתית ביד אמונה ובדמיון רב. שמואל היה חובב ספורט, הרבה לשחק ולחזות במשחקי כדורגל, והשתתף בתחרויות לאתלטיקה-קלה, שנערכו בבית-ספרו. כתום ח' שנות לימודים, בחר זיגי להמשיך בלימודיו בבית-ספר תיכון חקלאי-דתי. הוא הקפיד במצוות והיה ירא שמים. אחיו, יואב, מספר שמדי ערב שבת, כששב שמוליק מבית-הספר, זימר את תפילת קבלת שבת כאילו היה חזן. שמוליק אהב את הלימודים החקלאיים ואת חברת התלמידים. גם כאן התגלו אופיו הנוח ונכונותו לעזור לזולת. סיפר אחד מידידיו: "אפשר לומר ששמוליק קיים את האימרה 'נפש בריאה בגוף בריא'. חוסנו הגופני סייע לחוסן נפשו, והוא בחור חסון וגברי היה. אני רוצה לציין, שבכוחו הפיזי השתמש רק כדי לעבוד היטב ולהפיק תנובה מרבית מחלקת הגן של בית-הספר. מעולם לא התמרמר זיגי, גם להתרגז לא ידע, וכשערכנו מסיבה בבית-הספר, שר שמוליק וכרכר על הבמה להנאת כולנו. תמיד חייך, כאילו החיים נועדו לו". ערב גיוסו לצה"ל היה זיגי מדריך רוחני לחמישה אחים וארבע אחיות. סיפר יואב: "אבא ואמא היו טרודים ועסוקים בבית ובעבודה, וזיגי רשם אותנו לבתי-הספר, סייע לנו בחומר הלימודים והדריך אותנו בעצה טובה ונאמנה. לפעמים היה נדמה, שהוא עצמו כלל איננו ילד. כה מבוגר היה, נבון ואחראי!" בתקופת ההמתנה עד מועד גיוסו, עבד זיגי וסייע להוריו בפרנסת המשפחה. משוש לב כל רואיו היה שמוליק, עלם גבה-קומה, חסון ונאה. שמואל גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971, ולאחר הטירונות התנדב לחיל הצנחנים. הוא השתלם בקורס צניחה, והוסמך לענוד "כנפי צנחן". בהמלצת מפקדיו נשלח גם להשתלמות בקורס מ"כים, וסיים את ההשתלמות בציון גבוה (85). זיגי נודע בין רעיו הלוחמים כחייל טוב, אחראי ויעיל. במהלך אימונים מפרכים, ובשעות שגברו געגועי חבריו לבתיהם, ידע לעודד את רוחם ולהסיר צער מלבם. סיפר אחד מחבריו לנשק: "זיגי היה צנחן טיפוסי. הייתה בו תחושה של אחוות לוחמים, של שייכות לצוות". זיגי השתתף בפעולות קרביות שונות ובפשיטות אל מעבר לגבול. "תמיד היה ראשון, תמיד התנדב", העידו מפקדיו. כשבא זיגי הביתה לחופשה קצרה, לא נח ולא שקט. הוא סייע להוריו, לאחיו ולאחיותיו, שמע את הקורות אותם בתקופת היעדרו, וטווה יחד אתם חלומות לעתיד. משאלת לבו הייתה להמשיך בלימודים במסגרת אקדמית. אולם חוט חייו נקטע בבת אחת. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לא התמהמה, נפרד מהוריו ומאחיו, והצטרף אל חבריו הלוחמים, כשרובהו בידיו. שמואל נשלח לחזית הדרום, וחמישה ימים לחם בעוז רוח עם חבריו נגד כוחות המצרים. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (11.10.1973) נפגע שמואל ונהרג במהלך קרב עקוב מדם, שעתיד היה לקבוע את שליטת צה"ל במעבר המיתלה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, חמישה אחים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים להורים השכולים כתב שר הביטחון דאז, רב אלוף משה דיין: "שמואל ז"ל שירת בחיל השריון. הוא היה חייל מסור וחבר מצוין. שמואל היה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק". מרים ושלמה לוי תרמו לבית הכנסת "אחים ורעים" בראש-העין ספר תורה לזכר בנם שמואל ז"ל.