Yehonatan Tzor

Lt. Col. Yehonatan Tzor, 33, the commander of the Nahal Reconnaissance Battalion, was killed on October 7 after being called to battle against the Hamas terrorists invading the south of the country.

His wife Reshit Tzor told the Makor Rishon outlet that her husband, known in the army by his nickname “Barnish,” was “invincible.”

Together they were raising three children in the West Bank settlement of Kedumim.

“A big, strong man, a renaissance man,” Rashit said of her husband who built parts of their home, and its wooden furniture, with his own hands.

His aunt, Tzipi Moses told Makor Rishon that Yehonatan was the first grandson of her parents and “the pride of the family.”

Wife Reshit told the Israel Hayom newspaper that her husband was an avid gardener and would take special care to tend to a particular grapevine he was growing each time he came home from the army.

“He was very proud of this garden,” she said, describing it as being like another wife to him. “After tending to the vine he would prepare a good steak on the barbecue” get himself a glass of wine and then work into the night on the rest of the garden which also features a bright blue Volkswagen Beatle, the very car he romanced her in before they were married.

“We toured the whole country with it, and it had no end of breakdowns,” Reshit recalled

“Behind the warrior hid a sensitive soul, who wrote poems” and conquered her heart.

“He had endless tenderness,” she said. “It is hard to understand that complexity. Yehonatan was an extremely strong man. He could kill someone with one hand, but he was a soft man, sensitive and wise.”

Yehonatan grew up in the West Bank settlement of Yitzhar and then settled in Kedumim to raise his family.

When Hamas struck on October 7 he was immediately alerted and, as the commander of a specialized frontline unit, was directed to head south and take part in battles against the invading terrorists. The exact circumstances of his death were not immediately clear.

In a notification of his passing, the local Kedumim council described him as someone who “grew up loving the people and the country and saw in his role as a commander [in the army] a national mission to strengthen the Jewish people in its land.”

בנם הבכור של רבקה וחיים. נולד ביום י"ט בכסלו תש"ן (17.12.1989) ביצהר. אח לשמונה - צרויה, אחינועם, עשהאל, אוריה, נתנאל, שיר, אביגיל ויסכה.
בעלה של ראשית ואביהם של נטע, ארבל ודגן.
יהונתן גדל והתחנך ביישוב יצהר. מגיל צעיר התבלט כילד שובב וכמנהיג חברתי. לא אחת נפצע בשל תעלוליו ותמיד ידע לנסח את חוויותיו כסיפור מרתק. גדל לנער מוכשר ואתלטי בעל ידי זהב, אהב לטייל ברחבי הארץ, לרכוב על סוסים, לצלול, לטפס ולפתח את כישרונותיו בנגרות, בצורפות, בגינון ועוד.
יהונתן למד בישיבת ״חיצים״ באיתמר , שם רכש קבוצת חברים שתלווה אותו עד יומו האחרון. יהונתן חווה את תקופת ההתנתקות מגוש קטיף כתקופה קשה וכואבת והיה שותף פעיל במחאות. למרות שהיה צריך לבצע עבודות שירות ולסגור תיק שנפתח נגדו, נתפתח רצון להתגייס לצבא ולהשפיע בתפקיד משמעותי.
ביום 4.12.2007 התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם ביחידת "שלדג" בחיל האוויר. לאחר מסלול ההכשרה שבו התבלט והצטיין המשיך למסלול פיקודי ויצא לקורס קצינים. בצבא זכה לכינוי "ברנש", קיצור של שם משפחתו מילדות – ברנשטיין.
בתום קורס קצינים שובץ כמפקד צוות ביחידת הקומנדו "רימון" בחטיבת "גבעתי". אחר כך מונה למפקד פלגה ביחידה, ואז יצא לקורס מפקדי פלוגה (מ"פים) שבסיומו יצא לחופשה ללא תשלום כדי להחליט על המשך דרכו.
בחופשה נסע עם חבר לטיול אופנועים של ארבעה חודשים בארצות הברית, שם טייל מניו יורק עד אלסקה באופנוע. ביום הזיכרון יהונתן וחברו נקלעו לסופת שלגים, מצאו מחסה בבקתה מבודדת, תלו דגל ישראל ובכו על החברים הטובים שאיבדו. בנקודה הזאת החליט להמשיך בקריירה צבאית: "קיבלתי כאפה של משמעות כזו, של החשיבות של התפקיד, והבנתי מה אני צריך לעשות", סיפר.
עם שובו ארצה ולאורך כמה שנים נקלט בתפקידי פיקוד בחטיבת גבעתי וביחידת שלדג, בהם מפקד בפלוגת הסיור (פלס"ר) החטיבתית, קצין אג"ם וקצין מדור בענף המבצעים של שלדג.
השירות הצבאי היה עבורו מסע של צמיחה אישית. במהלכו ומתוך שאיפתו למקצועיות גילה התמדה, יצירתיות בפתרון בעיות, יכולת תגובה מהירה למצבים משתנים, כושר מנהיגות טבעי וכישורים ארגוניים, והיה מפקד דומיננטי ומוערך ביחידה. שימש לפקודיו דמות אב, חבר ומורה דרך, דאג להם ולגיבוש החברתי שלהם, הנחיל בהם ערכים ונתן דוגמה אישית. עם כולם ישב לסיגריה ושוחח בגובה העיניים – עם לוחמים, עם קצינים, עם נגדים ועם חיילי מפקדה. "הוא היה המפקד שתמיד האמנת בו, ידע להוביל, לתת פתרונות ולתמוך בכולם", תיאר אחד החיילים.
במהלך שירותו ביחידת רימון יהונתן הכיר את ראשית, הוא ניסה להרשים אותה בהיותו לוחם, באופנוע שלו ובמכונית "פולקסווגן חיפושית" הישנה שלו. לבסוף היא נשבתה בקסמיו ויחד טיילו בחיפושית המקרטעת לאורכה ולרוחבה של הארץ. "היא אילפה את סוס הפרא", סיפרו בני משפחתו על ראשית.
לאחר שיהונתן חוזר ארצה מהמסע בארה״ב נישאו בני הזוג ועברו להתגורר ביישוב קדומים שבשומרון. בכישרון רב הוא בנה במו ידיו חלק מהרהיטים בביתו. במהלך השנים נולדו לזוג שלושה ילדים - נטע, ארבל ודגן.
המשפחה עוברת להתגורר בשכונת הר חמד שבקדומים, שם יהונתן גילה מעורבות בקהילה החדשה - בבית הכנסת קרא בתורה, במסיבות השכונתיות צלה בשר במעשנה, עזר בחפץ לב למי שנזקק ויזם מבצעי גינון בשכונה בשיתוף הנוער.
בשנת 2017 יהונתן יצא ללימודים אקדמיים במסגרת הצבא. בתקופה זו השקיע את זמנו במשפחה ובהגשמת חלומות. הוא שיפץ משאית ישנה, הפך אותה לצימר מפואר וטייל עם המשפחה לאורכה ולרוחבה של הארץ. בתקופה זו שנמשכה שלוש שנים התפנה לבנות את בית החלומות שלהם בהר חמד, על קצה צוק המשקיף לנוף פראי. הקים את הגינה, ושותל גפן בכניסה לבית.
קשרים טובים שררו בינו ובין הוריו, אֶחיו והמשפחה המורחבת, והוא דאג לכולם גם בתקופות קשות. החיבוק החם והעוטף שלו היה בלתי נשכח עבורם. את סבתו חנה שאהב והעריץ סעד במסירות בשנות מחלתה וניסה להגשים את משאלותיה. לאחר שהלכה לעולמה הקים ליד ביתו פינת קפה בשם ״סבתא חנה״ לפינוק ומרגוע לחיילים.
גם עם חבריו שמר על קשר אישי קרוב. יהונתן ידע ליהנות מהחיים, העריך אוכל משובח ואהב לטייל.
כאיש עקרונות, דעתן ומאמין בצדקת הדרך, נתן השראה למי שהכירו ושימש דוגמה ומופת. עם זאת התחבר גם לאנשים שדעותיהם שונות מאוד משלו ורצה להבין את תפיסותיהם ואת רגשותיהם. היו לו חברים מכל קצוות הקשת הפוליטית ומכל הסגנונות. הוא ידע להתמודד עם כל אתגר בהבנה מלאה של המשמעות, וכל מטרה שהציב לעצמו – לא הרפה עד שהגשים אותה. בהיותו חכם, סקרן ורב-תחומי למד וחקר לעומק כל דבר שהתעניין בו, עד שהבין אותו עד תום. אישיותו הקורנת והכריזמה שלו השרו על סובביו תחושת ביטחון. בחוג חבריו ובקרב המשפחה הכירוהו כמסמר הערב, מצחיק ושטותניק.
לצד היותו אדם חזק, איתן ועוצמתי עם נוכחות, בורך בחיוך כובש והיה רך ונעים, חם ודואג, רגיש, מלא באהבת הבריות ובעל לב רחב. "ידיים מברזל ולב מזהב", תיאר אותו חבר. עדות לנפשו הרגישה המחפשת משמעות אפשר למצוא בשירים שכתב, כדוגמת: "לשם מה הרחקתי נדוד? לשם מה להתרחק כל כך מהמוכר ואהוב? לשם מה רוכב אני בשבילי הטבע המתפתלים עד אין קץ? לשם מה מטפס אני על הגבוהה שבגבעות כשיודע אני שבעוד דקות מספר ארד חזרה? למה שאלך בדרך בה כולם הולכים ואותה סללו לי? למה הטבע יותר מושך לפעמים מבני אדם? למה באתי לעולם הזה? מהי משמעות חיי?"
הודות לכישורים הצבאיים יוצאי הדופן שהפגין, למנהיגות שגילה בשדה הקרב, לשיתוף הפעולה עם מפקדים אחרים וליכולתו לנהל מבצעים במצבי לחץ קיצוני, מונה במאי 2022 לתפקיד מפקד גדס"ר (גדוד סיור) נח"ל. את המבצעים שהוביל תכנן באופן מקיף ויסודי עם חשיבה מעמיקה וראייה רחבה, ואת הכוחות הכין במקצועיות גבוהה. הוא חש שליחות במעשיו - למען הגנת הארץ ועתיד ילדיו.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
את אותה השבת בילה יהונתן עם משפחתו בביתם שבקדומים. עם פרוץ האירועים התקשרו אליו מהיחידה, בלי שהות הוא לבש מדים, לקח את הנשק ונסע ברכבו במהירות גבוהה דרומה לעבר קיבוץ כרם שלום שבגזרת החטיבה הדרומית של אוגדת עזה, נחוש להצטרף לחיילי יחידתו, גדס"ר נח"ל, שלחמו שם, ואל מפקדו, מפקד חטיבת הנח"ל. בדרכו ניהל את האירוע בטלפון – שלח נקודות ציון, שוחח עם מפקדים אחרים שיקפיצו כוחות לשטח ועוד.
בשעה שמונה ורבע בבוקר הגיע לאזור צומת מעון הסמוך לקיבוצים ניר עוז ומגן בעוטף עזה, ושם נתקל במארב של מחבלים שהמתינו בצד הדרך. הוא שעט לעבר אופנוע של מחבל ופגע בו, אך הבין שאין די בכך, משום שמספר המחבלים רב. על כן באומץ רב ובתושייה התנגש חזיתית באמצעות רכבו ברכב של מחבלים והשבית אותו. כך הצליח לגרום לעצירת התקדמות המחבלים לעבר בסיס חשוב באזור ולהסגתם לאחור, והציל נפשות.
סגן-אלוף יהונתן בנימין (ברנש) צור נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן שלושים ושלוש בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקדומים. הותיר אישה, שתי בנות ובן, הורים, ארבע אחיות וארבעה אחים.
במסגרת מיזם "אות.חיים" עוצב גופן על שם יהונתן, בהתבסס על כתב ידו.
החיפושית הישנה של יהונתן שופצה בשיתוף פעולה עם ״עמותת מצילי מכוניות״.
מהדורת יינות הושקה לזכרו של יהונתן, וכותרתה: "ברנש – ממשיכים בעשייה".
מוקירי זכרו הוציאו מדבקה עם תמונתו והכיתוב: "מאמין בזכותנו הבלתי מתפשרת על הארץ הזאת".
בספר "יום אחד באוקטובר: ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים" מאת יאיר אגמון ואוריה מבורך הוקדש פרק ליהונתן.
דפי אינטרנט לזכר יהונתן הועלו באתר של עמותת יוצאי יחידת שלדג, ובאתר המועצה האזורית שדות נגב.
למעלה מחמישה-עשר תינוקות שנולדו אחרי נפילת יהונתן נקראו על שמו.
מלגות לימוד על שמו הוענקו לכמה סטודנטים.
בפינה לחיילים שהקים יהונתן בהר חמד, נבנה מצפה לזכרו.
לבית הכנסת בהר חמד הוכנס ספר תורה לעילוי נשמת יהונתן.
ליד מקום נפילתו בצומת מעון, בצד הדרך, הוקם אתר זיכרון הכולל אנדרטה ממתכת בצורת מגן דוד כחול, שבתוכה נכתב "ברנש".