David Meir

Maj. (res.) David Haim Meir, 31, a Sayeret Matkal soldier, from Jerusalem, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of Kibbutz Be’eri.

A reservist in the elite unit, David was called up the morning of the attack, and quickly headed south toward the front line.

Meeting up with his comrades, they headed first to Kibbutz Kfar Aza, where they helped treat the wounded at the gate outside. According to his family, David wanted to enter the kibbutz but his commander said no, since they couldn’t make contact with the other forces inside and he was concerned about friendly fire.

The team then headed in the afternoon to Kibbutz Be’eri, where David was killed while they were trying to root out Hamas terrorists hiding inside homes. Two other Sayeret Matkal soldiers were killed in Be’eri that day — Maj. Amir Skoury and Lt. Nave Lax.

David was buried on Mount Herzl in Jerusalem on October 10. He is survived by his wife, Anat, their son, Shaked, 7 months, his parents, Yair and Chaya and his six siblings, Ori, Achiya, Naama, Avital, Tzuriel and Gilat.

His father, Yair, died several months after David was killed.

A photo of David’s baby son, Shaked, grinning at his graveside on the month anniversary of his death, struck a chord with many Israelis.

The youngest of seven siblings, David grew up in the West Bank settlement of Kochav Hashahar, according to a state eulogy. He attended a local elementary school and went to a yeshiva high school in the Kiryat Arba settlement.

David loved sports and extreme activities, including playing soccer, riding mountain bikes, running marathons and challenging himself on ninja workout courses.

After high school he attended the Bnei David pre-military yeshiva academy and then enlisted in the IDF in December 2011, joining the elite Sayeret Matkal unit. He completed an officer’s course and spent a total of seven years in the unit, staying on beyond the mandatory service period.

Following his release, David worked in hi-tech and then in investments, before getting a job as the VP of business development at a real estate firm in Jerusalem.

David and Anat married in 2021 and settled in the Nahlaot neighborhood of Jerusalem. When his son, Shaked, was born in early 2023, David was overjoyed with the new world of fatherhood.

Despite her husband’s long military career and ongoing reserve duty, Anat never imagined she would lose him this way.

“He enjoyed every moment of civilian life and family and being home, it had nothing to do with our life that he died in the army,” Anat told the Mako news site. “But that was so David, to die in the most heroic manner. To live a full family life, but the moment that he was needed, to give everything.”

Anat said David would be embarrassed by all the attention he received in his death, because “he always played things down. One of the dissonances in David was that he was very confident, but he didn’t hold himself in high regard. He always gave others space and praised others, he hated when people brought up that he was in Sayeret Matkal, he didn’t like it. He didn’t want to date someone who just wanted to go out with him because he was in Sayeret Matkal.”

Anat said that at his funeral, his commander eulogized him very aptly: “With a shy smile and the determination of a herd of elephants, there was no task you couldn’t handle.”

She said that their son, Shaked “looks so much like [David], he’s sweet and happy.”

On his gravestone, she said, they wrote a line from a Naomi Shemer song, “A Father’s Song,” with the lyrics, “It is not in vain, my brother, that you have hewn stones for a new building, for from these stones, a temple will be built.”

David, she said, “loved classic Israeli songs, he knew all the words. I would call him “Beyonce” because he really knew how to belt a tune. Among all the moments of him singing, I found a video of him singing to his son, and it was this song. This is really his last wish. I am sure that something big will still come from him. That his death was not in vain.”

בנם של חיה ויאיר. נולד ביום כ"ו באייר תשנ"ב (29.5.1992) בכוכב השחר. הילד הצעיר במשפחה שבה שבעה ילדים. אח לאורי, אחיה, נעמה, אביטל, צוריאל וגילת. בעלה של ענת ואב לשקד. דוד חיים גדל לאור מורשת סבו, הרב משה צבי נריה, מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא. הוא גדל ביישוב הקהילתי כוכב השחר שבמזרח הרי בנימין ולמד שם בבית הספר היסודי ולאחר מכן בישיבה התיכונית קריית ארבע ("יתק"א"). חבריו לכיתה סיפרו שהיה "שם דבר במחזור ובישיבה כולה באישיות המיוחדת שלו, בחיוך הגדול שלו וביכולת לחבר בין כולם". היה ילד ונער שובב, שגדל להיות גבר חזק, חובב ספורט ואקסטרים, ואהב לשחק כדורגל, לרכוב על אופנועי שטח, לרוץ מרתונים ולאתגר את עצמו. את אחייניו נהג לאמן במתקני נינג'ה והסביר להם שדווקא כאשר הם מרגישים שאינם יכולים יותר להמשיך, עדיף שימשיכו עוד קצת, כי רק ככה מתקדמים ומשתפרים. "אתם תמיד יכולים יותר ממה שאתם מאמינים שאתם יכולים", נהג לומר להם. אחרי שסיים את לימודיו התיכוניים למד תקופה קצרה במכינה הישיבתית הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי ובישיבה באיתמר. ביום 8.12.2011 התגייס לצה"ל והחל מסלול לוחם ב"סיירת מטכ"ל" בחיל המודיעין. הוא היה חייל בעל ערכים. במהלך המסלול בצבא, כאשר הוא וחבריו היו מותשים מיום מפרך, כינס אותם המפקד ושאל: "אתם יודעים מה אנחנו עושים פה?" וכולם שתקו. כשחזר על שאלתו, ענה דוד: "אנחנו כאן כדי לשמור על עם ישראל וארץ ישראל". בהמשך נשלח לקורס קצינים ושב ליחידה, בה המשיך לחמש שנות שירות קבע. יהודה חברו סיפר שהיה "קצין עם רקורד פעילות שכנראה לא יפורסם ויחד עם זאת ידע להשתחרר מההילה של היחידה ולהראות שהאיכות המיוחדת שלו היא דווקא בדגש שנתן לדברים החשובים בחיים - להיות בן אדם טוב. להיות חבר. לעשות הכול הכי טוב שאפשר". בשנת 2021 התחתן עם ענת והם התגוררו בשכונת נחלאות בירושלים. "בעל מושלם", תיארה אותו אשתו. כאשר נולד בנם שקד הוא היה מאושר להיות "אבא שלא ניתן לתאר במילים", כפי שסיפרה ענת, "התאהבת קשות בשקד מהשנייה שהוא יצא מהבטן. היית מסתכל עליו במבט הכי מאוהב שקיים. הרעפת עליו כל כך הרבה חיבוקים ונשיקות". דוד עבד כמנהל תפעול בחברת הייטק ובהמשך בהשקעות. בתפקידו האחרון שימש כסמנכ"ל הפיתוח העסקי של חברת "ברק נדל"ן". במקביל לעבודתו, כאיש של חסד התנדב בין השאר בעמותת "איל"ן", בעמותת "שמחה לילד" שימש כאיש הצוות הטכני ובעמותת "ידיים" עסק בשיפוץ דירות מוזנחות של משפחות נזקקות והפיכתן לראויות למגורים. הוא היה מעורב מאוד במתרחש בארץ ובעולם, התעניין במה שקורה בעולם הערבי, וגם אהב לדבר בערבית בכל הזדמנות. מעולם לא חשש להשמיע את דעתו, גם כשהיה בעמדת מיעוט, ועם זאת היה לו חשוב להקשיב לאחרים ולנהל איתם שיח אמיתי ומקדם. היו בו ניגודים שהשתלבו בהרמוניה: נוכחות וביטחון עצמי לצד צניעות; גבריות וחוזק עם עדינות ורגישות; פשטות עם תשוקה ליהנות מהחיים הטובים. "איש של אנשים", שהתעניין בהם בכנות, מפעוטות ועד קשישים. הוא אהב מאוד את הארץ ונהנה לטייל בה טיולים רגליים ארוכים. גם לשיר אהב, והבילוי המועדף עליו היה שירה בציבור. ביום שישי ערב שמחת תורה תשפ"ד (2023) דוד רקד לראשונה עם בנו בבית הכנסת בהקפות, אחרי חג סוכות משפחתי במיוחד שבו הוא וענת פגשו רבים מבני משפחתם וחבריהם. לאחר התפילה בבית הכנסת בני המשפחה סעדו את סעודת החג בחברת ידידיהם. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. דוד, ששירת במילואים בסיירת מטכ"ל, הוקפץ באותו בוקר דרומה. ביחד עם חבריו הלוחמים הגיע לקיבוץ כפר עזה, שם טיפלו בפצועים רבים תוך כדי קרב. בהמשך אותו יום נכנסו לקיבוץ בארי כשדוד וחברו סרן ידין בחוד הכוח והחלו לטהר בתים, שם דוד נפגע מירי מחבלים. סיפרה ענת אשתו: "הפציעה של דוד הייתה פציעה שאי אפשר לשרוד איתה יותר מחמש דקות, אבל הוא נאחז בחיים בחוזק פיזי ומנטלי חריג מאוד. הוא כל הזמן היה בהכרה מלאה. הוא ביקש מידין שימסור לי מילים אחרונות, שהוא אוהב אותי ואת הילד שלנו ושהוא מצטער... כשבאו לחלץ אותם היה לו חיוך קטן, וכשהוא עלה למסוק היה לו חיוך נוסף". דוד קיבל טיפול רפואי והוטס לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, אך שם נקבע מותו. הצוות הרפואי שטיפל בו סיפר כי החיוך לא מש מפיו. סרן דוד חיים מאיר נפל בקרב ביום כ"ג בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן שלושים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו אישה וילד, הורים ושישה אחים ואחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן. על מצבתו נחקק משפט מהשיר של נעמי שמר, "שירו של אבא", שדוד אהב לשיר לבנו: "לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש, כי מן האבנים האלה ייבנה מקדש". ספד לו יאיר אביו: "קיבלנו מתנה נפלאה מבורא עולם. פיקדון לזמן קצר. פיקדון אהוב ואוהב, רגיש, נבון וצנוע. פיקדון עם הרבה טוב לב. דוד היה בעל עין טובה, חבר טוב, שכן טוב... לוחם ללא חת שהשתתף במבצעים עלומים. מאידך, איש משפחה עדין ורגיש עם המון מאור פנים... אהבתו הרבה לרעייתו ענת ולבנו שקד הייתה מאוד מיוחדת בתוך משפחתנו. למרות שהיה צעיר בנינו נוצר בינינו בשנים האחרונות קשר מיוחד. דוד יחסר לנו מאוד במארג המשפחתי. יש מושג בהלכה תלמיד חבר. לי דוד היה בן חבר". רעייתו ענת ספדה לו: "אהוב לבי, אני לא רוצה ולא מוכנה להיפרד. אתה כל כך חי וכל כך פה. לפני רגע חיבקת אותי חזק וישנת לצידי. הייתה לי הזכות להיות נשואה לאגדה, לאיש שאין כמותו בעולם שהיה גבר שבגברים, רגיש כל כך ומתוק כל כך וחייכן וכל כך אוהב אדם וגיבור ואמיץ... הבענו את האהבה שלנו הכי חזק שאפשר. הערכנו אותה יום-יום... כמה אור הלך מן העולם. כמה גבורה ואומץ. אמרת לי שאתה מוכן להקריב הכול למען המדינה. ידעתי שאתה לא מדבר בקלישאות וחי את זה בכל ליבך, לא מפחד מכלום. הגעת השנה לשיא בחיים של הגשמה בכל התחומים". מפקד היחידה, אלוף-משנה י', ספד לו: "דוד, לפני כמעט עשר שנים נדרשה היחידה למצב מורכב וחדשני. כשחשבתי את מי ארצה לצידי בחרתי בך. בפשטות, בלי הרבה רעש, עם חיוך נצחי קצת מבויש ועם נחישות של עדר פילים. לא הייתה משימה שלא יכולת לה. בימי המבצע פעלת בהרמוניה מושלמת עם יתר הלוחמים. כך היה גם בשבת האחרונה... התייצבת ראשון לכוחות. לחמת באומץ רב. גם כאן לא היה לי ספק שכך תנהג... דוד, מפקד הצוות שלך אמר פעם שאם הצוות הוא חבילת קלפים אתה הג'וקר בתוכה. זכות גדולה הייתה לי לפקד עליך". לעילוי נשמת דוד נכתב ספר תורה עבור בית הכנסת "כורזין" בירושלים, שבו נהג להתפלל, ושבערב שמחת תורה תשפ"ד רקד בו עם בנו התינוק. בארגון "באים בטוב", המסייע לרווקים ולרווקות להקים בתים, מקדישים את השידוכים לזכרו של דוד, שאהב לחבר בין מכריו. דוד מונצח באתרים "+"memoriz ו-"REMEMBER", באתר "המרכז למורשת המודיעין" ובאתר "למלא את החלל".