צבי אלסר מנדל

בן שמואל ופרידלה. נולד ביום י"ב באלול תשט"ז (12.9.1957) בוולבז'ק, עיר מכרות-הפחם בשלזיה, פולין, כבן שני להורים משרידי-השואה. כשהיה צבי בן שבע נפרדו ההורים, והאם החליטה לעלות לארץ עם שני בניה. מחמת מצבה הנפשי של האם, שנגזר עליה לבלות שלוש שנות-חיים במחנות-המוות, וכן מחמת מצבה הכלכלי, לא היה בכוחה לגדל את הילדים בביתה, בקרית- אתא. האח הגדול נקלט, בלא קושי רב, בחברת-הצעירים הקיבוצית בגן-שמואל. צבי נאלץ להיכנס למסגרת עליית-הנוער - ילד גלמוד, הנאבק עם קשיי השפה וההסתגלות לחברה הזרה לו. לפניו גם עמד האתגר לקפוץ כיתה, כי בפולין מתחילים ללמוד בגיל שבע וכאן הוכנס לכיתה הנמוכה לפי גילו. ואמנם עמד באתגר זה, אבל בינתיים התגלגל ממוסד למוסד - בכפר-סבא, בטבעון ובנתניה. בגיל שלוש-עשרה נתקבל צבי לקיבוץ, שאחיו התערה בו לפניו. כאן נתקל במסגרת סגורה ומגובשת של צעירים, 'צברים' מילדי הקיבוץ, המסרבת לקלוט לתוכה זרים. צבי נאלץ לגייס משאבי-נפש רבים, כוח-שכנוע, טקט ועקשנות כדי להבקיע את החומות של אותה מסגרת נוקשה ולהשתלב בתוכה. תהליך זה היה מלווה משברים נפשיים קשים. במרוצת הזמן, ולאחר ששני הצדדים השקיעו מאמץ, התחבב על הקבוצה. מודה אחד מחבריה: "למדנו לאהוב את צביקה - עם נכונותו התמידית לעזור, להתחלק עם כולם במה שיש לו, ועם מצוקותיו, שבהן ביקשנו לעזור לו בשעת הצורך. ראינו בו חבר ורע, כפי שאנו מקווים שאכן ראה בנו". צבי גילה כישרון בולט בתחום המשחק הדרמטי. היתה זו בשבילו דרך מצוינת לביטוי עצמי. שיא הצלחתו בתחום זה היה בהצגת 'אופרה בגרוש', שנערכה בחגיגת סיום הלימודים במוסד. צבי שיחק את אחד התפקידים הראשיים וקצר תשואות. מספר חברו: "צביקה שעמד נרגש, יחד עם כל הקבוצה, על הבמה, היה אחר - מבוגר, אחראי, ברוך כשרונות ואדם שעתידו פתוח לפניו". במסגרת פעילותו בתנועת-הנוער 'השומר הצעיר' מצא צבי סיפוק רב בהדרכה בעיירה השכנה. גם בביעור הבערות בשכונות-המצוקה הרגיש שהוא תורם רבות למילוי משימה לאומית נכבדה. בנובמבר 1975 הגיע מועד גיוסו של צבי לצה"ל. שבועיים לפני-כן עוד הספיק לשנות, רשמית, את שם משפחתו ממנדל לאלסר. (את שמו הפרטי - הנריק - עיברת לצבי מיד לאחר עלותו לארץ.) הוא הוצב לחיל-השריון, עבר את הטירונות וכן קורס לנהגי-טנקים. שוב עמד הבחור הרגיש וידוע-הסבל מול מכונה אנושית נוקשה, שוב היה עליו להתייצב מול אתגרים חדשים קשים. "כשאני נמצא בצבא", כתב אז לחברתו, "אני ממש מרגיש כמה חסר לי לטפח בועות-סבון, ליפות אותן בשלל צבעים, ובכלל לחיות בתקוה -לא חשוב למה, לחיות בתקוה, לחיות עם חלום יפה". החלום לא בא לו, הלחצים הנפשיים התעצמו. והנה גם מאמציו לגלות את אביו-מולידו בפולין, עלו בתוהו. צבי לא עמד עוד בכל אלה. הוא נפל בעת שירותו - ביום י"א בניסן תשל"ו (11.4.1976). הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אם ואח.