Adam Agmon

Staff Sgt. Adam Agmon, 21, a soldier in the Paratrooper’s Brigade, from Kamon in the Galilee, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of Kibbutz Kissufim.

The morning of the attack, Adam and his comrades were in the middle of a squad commander’s course with the Bismalach Brigade at a base next Yeruham, but were immediately called into action. They went first to Kibbutz Nirim and later nearby the site of the Supernova festival in Re’im before being sent to battle Hamas gunmen in Kissufim.

Throughout the day he updated his father about their movements, telling him via WhatsApp that they “killed two terrorists at the Re’im Junction.” Arriving at Kissufim, Adam and his comrades — all Paratroopers in the midst of the same course — worked to rescue the besieged residents and slay the Hamas gunmen still inside the kibbutz.

Adam and Saar Margolis, a member of Kissufim’s local security team, were killed Saturday afternoon by gunfire while trying to rescue a family barricaded inside their home overrun by Hamas terrorists. Alongside him, his comrades Sgt. Omri Peretz, Sgt. Matan Malka, Sgt. Bar Yankilov, Sgt. Lavi Buchnik and Sgt. Regev Amar were also slain in Kissufim.

Adam was buried on October 12 in the Misgav cemetery near Karmiel. He is survived by his parents, Shlomit and Oren, and older brother Yahel. A month after he was slain, Adam’s step-brother-in-law, Master Sgt. (res.) Dov Moshe (Dubi) Kogan, was killed fighting in Gaza.

Born in New Zealand to Israeli parents, Adam and his family moved back to Israel when he was young, and he grew up in the small town of Kamon in the Lower Galilee.

A devoted sports nut, Adam and his brother and father were fans of the New Zealand national rugby team All Blacks — even sharing the same tattoo of the team’s logo — as well as of the Hapoel Haifa soccer team. He himself played as a youth for the Kiryat Shmona soccer team and had a deep love for the sport.

Before enlisting in the IDF, Adam complete a year of national service working with youth at a therapeutic boarding school in Haifa. His family said that after his release from the army, he had a job lined up at the Hapoel Tel Aviv nonprofit that deals with at-risk youth.

His older brother, Yahel, wrote on Instagram on what would have been Adam’s 22nd birthday, noting that he would “never reach the age where you were supposed to be released from the army.”

“You were waiting for it so much, we talked and planned about the when and the where and the why and how excited you were to explore the world and yourself,” he wrote.

Yahel said he now felt a responsibility to explore the world for both of them, as “you’re not physically here to see, but the light that you are and the joy that you are — I feel inside me so strongly.” Alongside the pain and the loss, he said, he feels a sense of luck,”that I had the best brother in the world.”

Adam’s father, Oren, told Haaretz that while he was in the army, they had a deal that Adam would text him every single day to let him know he was alive. In the year since he was killed, Oren has sent his son a message every single day.

“I’m an all-in father,” he said. “Where my children are, that’s where I am. Attached to them. There for them. Fighting all their battles. Because neither Yahel nor Adam were exactly at the top of their class, to put it mildly… they both played soccer. So I never missed a game, except once. I’m talking to you about 20 years. Being there for them 24/7.”

Oren said if he ever heard that “at 4 in the morning they’re at some party. ‘Dad, I have a headache, come and pick me up’ – I go get them. Once, on Yom Kippur, I went out in the middle of the night to get them from some forest near Lake Kinneret, because they didn’t feel well.”

Adam’s father said his son “decided to sacrifice himself. Knowingly. In order to save the people of Kissufim… Adam is not a classic leader,” he said. “Yet on that day he displayed some sort of pure leadership ability.”

בנם של שלומית ואורן. נולד ביום ט"ז בחשוון תשס"ב (2.11.2001) בניו זילנד. אח ליהל. כשהיה צעיר מאוד חזרה משפחתו לישראל והשתקעה ביישוב כמון, בחבל משגב בגליל. אדם היה ילד יפה תואר, מלא שמחת חיים ואופטימי ועל פניו שרה חיוך נצחי. היה אהוב מאוד על בני משפחתו ועל הסובבים אותו, ילד שכולם רצו בקרבתו. חבר אמת שתמיד ראה את טובתו של האחר לפני טובתו שלו. אהב אדם באשר הוא אדם ועשה הכול למען חבריו. אדם אהב לשחק בחוץ, ובמיוחד אהב לשחק כדורגל ולהתרוצץ עם חבריו במגרש. הוא היה שחקן כדורגל מצטיין ומוכשר, שיחק בקבוצות במשגב ובקריית שמונה. אהד את קבוצת הכדורגל "הפועל חיפה", והמשיך בכך את המורשת המשפחתית של אהבת הקבוצה. לא פחות מכך אהב רוגבי ואהד את ה"אול בלאקס", נבחרת הרוגבי של ניו זילנד. הוא אף קעקע ברגלו עלה שרך, סמלה של הנבחרת. אחרי לימודיו בבית ספר יסודי למד בבית הספר העל-יסודי "אסיף" במשגב, סיים בהצלחה במחזור ל"ב. לאחר סיום לימודיו ויתר על קריירה בכדורגל והתנדב לשנת שירות בפנימיית ויצ"ו "אחוזת ילדים" בחיפה. בשנה זו באו לידי ביטוי טוב ליבו ורצונו התמידי לעזור לזולת בלי לבקש לעצמו דבר. אדם התייחס אל חניכיו כמו אל חברים. הוא שיחק איתם, התחרה איתם, הקריא להם סיפורים, המציא ריקודים, לימד אותם שירים ושיחק איתם כדורגל במגרש. היה אהוב מאוד על החניכים ועל חברי הקומונה. ביום 16.12.2021 התגייס לצה"ל, לגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. אחרי ההכשרה יצא לקורס מפקדים. הוא הוכיח רצינות רבה בקורס ובסיומו שובץ לתפקיד באימון מתקדם. לאחר התפקיד הזה שובץ לתפקיד סמל מחלקה בקורס מ"כים, מפקדי כיתות, בגדוד 450 בבית הספר למקצועות חיל הרגלים. אדם היה לא רק מפקד. הוא חנך את החיילים, דאג להם ועזר להם בכל דבר. עבור הלוחמים היה מפקד יוצא דופן, שאף תמיד לעשות את הטוב ביותר וניסה כל הזמן להשתפר. הוא ידע להתמודד עם כל אירוע או משבר ולא ויתר לעצמו גם כשנתקל בקשיים. כך גם חינך את חייליו – לא להרים ידיים, אלא לחתור להצלחה בכל מצב. בלט כמפקד נחוש ומרגיע שדחף את חייליו קדימה. כל זאת עשה בחיוך ובלי לצפות להכרת תודה, אלא רק מתוך דאגה לחייליו ושאיפה לקדמם. אדם הספיק לסיים מחזור אחד בתור סמל מחלקה בקורס מ"כים. במהלך המחזור השני פרצה המלחמה. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. בבוקר שבת גדוד 450 היה גדוד כונן, וחייליו היו בין הראשונים שהוקפצו ליישובי עוטף עזה. לאחר הגעתם לעוטף נלחמה הפלוגה בצומת רעים, שם פגעו במספר מחבלים והצילו חטופה אחת שכבר הייתה נעולה ברכב המחבלים. לאחר מכן נעה הפלוגה לצומת גמה וטיהרה את המרחב. בצומת זה חולקה פלוגת הצנחנים לשניים – מחלקה 101 הופנתה לכיסופים, ומחלקה 202, מחלקתו של אדם, הופנתה לקיבוץ נירים, שם חברי כיתת הכוננות נלחמו נגד כחמישים מחבלים חמושים ברובי סער, רימונים ורקטות RPG. חברי המחלקה הספיקו לפגוע בכמה מחבלים ונקראו לסייע למחלקה 101 שבכיסופים, לאחר שזו נתקלה במארב וספגה נפגעים רבים. כשהגיעו לכיסופים ביקש מפקד הגדוד מאדם לבנות כוח שיחבור לסער מרגוליס, רכז הביטחון השוטף של הקיבוץ, במשימת סריקת בתי היישוב. אדם אסף כוח שכלל מחצית ממחלקת 202, וכן חיילים מיחידה אגוז וגדוד 51 של גולני. השניים הובילו את הכוח, ובמהלך הסריקה פגעו בכמה מחבלים במרחב השכונה ובסמוך לבריכת הקיבוץ. הם הצליחו לסרוק ולטהר שכונה שלמה בקיבוץ עד שנתקלו במחבלים שהתבצרו בתוך אחד הבתים. אדם וסער, מובילי הכוח, האחד ליד רעהו, פרצו יחד לבית בו שהתה משפחה בת שש נפשות, שניהם ספגו אש מקלעים ונהרגו. כל בני משפחה זו ניצלו בתום קרב זה. סמל אדם אגמון נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין במשגב. הותיר אחריו הורים ואח. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון. עשרות אוהדי הפועל חיפה ליוו את אדם בדרכו האחרונה, נציגי המועדון ומחלקת הנוער בעירייה הניחו על קברו חולצה עם הכיתוב "אהב את הפועל חיפה והלך אחריה עד סוף העולם". החולצה נושאת את המספר 22, גילו של אדם במותו. ספד לו אביו: "אתמול אדם שלי חזר הביתה בגופו. הנשמה שלו נמצאת מהיום בכל אחד ואחת מאיתנו ... עבורי ועבור אדם, כל השאר, אתם, הם מלאכי האהבה של האדם. מעבר לכל המציאות הידועה של המצב באזור, אנא העבירו ככל שניתן את המסר הבא: אדם שלי, הילד הישראלי הקטן שלנו, לא נתן את נפשו רק כדי להציל את ישראל מחמאס או מהפלסטינים. אדם שלי נתן את חייו כדי להציל את הטוב על פני הרוע. למרות שהוא נלחם בצד אחד בוודאות, הקרב האמיתי שלו היה נגד הרוח הרעה שהשתלטה על ארץ ישראל ועל אדמת הפלסטינים. הוא הציל את חייהם של אנשים טהורים – ישראלים וערבים כאחד שבאמת רצו לחיות יחד בהרמוניה של אהבה. והוא עשה זאת מטהרת זהותו הפשוטה. אנשים צריכים להבין שלאדם שלי היו כל כך הרבה חברים ערבים והוא מעולם לא הסתכל על אף אחד בצורה רעה". ספד לו מנכ"ל הפועל חיפה: "אדם היה ההגדרה של - מלח הארץ מי הוא. יפה תואר. מנהיג ומוביל בכל מקום בו היה. כישרון גדול בכדורגל שהעדיף לוותר על קריירה מבטיחה לטובת התנדבות בקהילה ולשירות קרבי ... בגבורה הרואית שעוד תסופר הגן בגופו ובנשמתו על מדינת ישראל". כתב כוכב נבחרת הרוגבי של ניו זילנד: "נוח בשלום אדם, חושב על משפחתך וחבריך בזמנים הקשים הללו. תודה על אהדתך, נעשה הכול להביא לך גאווה". כתבו חברי הקומונה: "אדם האהוב, אדם השינשין, אדם הלוחם, אדם החבר, אדם האדם, האדם הכי טהור. לא מאמינים שאתה כבר לא איתנו וגם לא רוצים להאמין. כי אז נבין שהאור שבך, האור שנתת לנו, כבר רחוק מאיתנו, שומר עלינו מרחוק. זכינו להכיר אותך ולחיות איתך שנה שלמה, להכיר בן אדם מטורף, נשמה טהורה, מלח הארץ, יפה מבפנים ומבחוץ, מצחיק וכובש. אי אפשר לא ליפול בקסמיך, ברגישות, באינטליגנציה, בחיוך הרחב שלו שנמתח מאוזן לאוזן וגורם לעיניים שלך להתכווץ. זכינו בחיבוקים שלך, היה לך חיבוק מיוחד אדם שיש רק לך, חיבוק שמוחץ אותך באהבה ובביטחון, אותן תחושות שעוטפות ומוחצות את הלב כל פעם שהמחשבות עליך רצות ... היית מלך החניכים, מלך הכדורגל בפנימייה, מלך החיקויים בפנימייה ותמיד תישאר המלך שלנו ... כל החניכים בפנימייה כואבים ועצובים, אבל גם יודעים שזכו בשינשין הכי טוב שהיה יכול להיות להם ... למדנו ממך איך לאהוב ואיך לתת את כל כולנו לאחרים – כי זה מה שאתה עשית תמיד". שישה חודשים לאחר נפילתו ניתנה למשפחתו של אדם חולצה חתומה של נבחרת הרוגבי של ניו זילנד. חברו הטוב אור שקדי כתב, הלחין וביצע לזכרו שיר הנושא את השם "אדם לעולם". סרטון השיר, הכולל תמונות רבות של אדם, ניתן לצפייה ברשת.