Kalman-Yaakov Ashbal

קלמן-יעקב (קובי), בן רות ואברהם, נולד ביום ה' בשבט תש"ט (4.2.1949) בתל-אביב. דור שלישי בארץ. משהתעוררה התנועה "מן העיר אל הכפר" עברה המשפחה למושב חמד, שהוקם על-ידי חיילים משוחררים דתיים (שם המושב הורכב מראשי התיבות של שלוש מלים אלה), שם גמר קובי את חוק לימודיו היסודיים. קובי היה ילד שכל אדם היה רוצה כמותו. ציינו אותו שלוש תכונות: הבנה, פקחות וידיים טובות. בגן-הילדים גדל בין ילדי עולים, בתוך בליל של שפות, וניכר בשקט שלו, בפקחותו ובחיבתו. הוא הקדים להיכנס לכיתה א' והיה בין הטובים והמצטיינים בהתנהגותו. הוא קיבל מרות מחנכים, היה רגיש וטוב לב, מעולם לא התחצף והשתדל תמיד לעזור; תמיד עמד לצדו של החלש, ברצון ומתוך טוב-לב. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר העממי, עברה המשפחה לתל-אביב וקובי נשלח ללמוד בישיבה תיכונית, בקרית הנוער בירושלים. גם שם הצטיין בכך שמעולם לא עשה דבר שנגד את מצפונו, רק כדי למצוא-חן בעיני הבריות ומעולם לא התגדר באצטלא לא לו. לדברי מורו ורבו היה ישר ואמיתי, תוכו כברו. עלם גבה-קומה ומוצק-גוף, שמעולם לא איבד את עשתונותיו כשהוטל עליו תפקיד קשה ואחראי. הוא התאמץ והתמודד אתו עד שיכול לו. קלמן גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966. מיד לאחר סיום האימון הבסיסי, נשלח להשתתף בקרבות מלחמת ששת הימים כצלף וכרגם בחרמ"ש ואחרי-כן השתתף בקרבות מלחמת ההתשה. את קורס הרגמים סיים בציון גבוה ביותר. בחוות הדעת של מפקדיו עליו נאמר: "בעל מקצוע מעולה, חייל טוב וממושמע". כשם שביצע כל מה שהוטל עליו בשלמות כמיטב יכולתו, כך גם עשה את שירותו בצה"ל ללא דופי. בזכות טוב לבו וחוש ההומור שלו, היה עד מהרה לאחד החיילים האהודים ביחידתו. הוא היה מוכן לעזור לזולת שלא על מנת לקבל פרס, אלא מפני שהיה כזה מטבע ברייתו. בתקופת שירותו למד ועמד בבחינות הקבלה לאוניברסיטה בתל-אביב. בסוף יוני 1969 שוחרר קובי מן השירות הסדיר ומיד החל בלימודי כלכלה ומדעי המדינה. באוניברסיטה היה קובי מן השקטים בחדר הלימוד, אך עבודותיו היו מעולות. בשנת הלימודים השלישית התקבל קובי לעבודה בבנק הכללי בתל-אביב, ובתוך זמן קצר הפך להיות אחד העובדים האהודים ביותר. סיפר עליו מנהלו, שמעולם לא הורגש אצלו כי הלימודים חשובים בעיניו יותר מן העבודה. תוך פחות משנה היה מועמד לקבל זכות חתימה בשם הבנק. יחסיו עם חבריו העובדים בבנק היו יפים להפליא. תוך חודשים אחדים היה קובי אחד העובדים היותר מוכרים והיותר חביבים בבנק. ברגעים של מתח ומצוקה ידע להפיג את המועקה על-ידי אמירה קצרה וקולעת, שעוררה צחוק מתגלגל. הוא שילב עבודה מסורה ומאומצת בלימודים וידע להקדיש ללימודים את מלוא תשומת-הלב, בלי לפגוע בעבודתו. נוהג היה לחזור מהעבודה שמח וטוב לב ולשבת מיד ללמוד. כשהגיע מועד א' להגשת הבחינות לתואר הראשון באוניברסיטה, היה קובי בשירות מילואים. הוא התכונן לגשת למועד ב', שחל יומיים לפני שעמד לשאת לאישה את בחירת לבו חנה, ובמרוץ מטורף נגד הזמן, הצליח לעמוד בו בלא להניד עפעף. מתוך שלווה וטוב לב הרגיע את הקלחת ההומה סביבו בהומור החביב שלו. קובי וחנה נישאו ב-11 בספטמבר 1973, ארבעה שבועות לפני שנקרא לשירות המילואים האחרון שלו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים יצא קובי לחזית בסיני, עם יחידת הסיור שלו, והשתתף בקרבות הבלימה והפריצה בתפקיד רגם. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) אחרי שהוקם הגשר על התעלה, נשלח הגדוד אל אזור "החווה הסינית". קובי נמצא ברכב משוריין ביחידה שנעה בראש הטור, נתונה לאש תופת של האויב. כלי הרכב שלו נפגע בטיל והוא נהרג. קובי הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. כשישבה המשפחה "שבעה" אחרי נופלו, הגיעה מהאוניברסיטה תעודה ואליה מצורף מכתב, אשר בו מביעים מוסדות האוניברסיטה את שמחתם, בהודיעם לקובי כי עמד בהצלחה בבחינות וכי הוענק לו תואר ב.א. בלימודי הכלכלה ומדעי המדינה. במכתב למשפחה האבלה כתב מפקדו: "יעקב ז"ל נטל חלק בקרבות הבלימה בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, מעשיו וכושר התמדתו במלחמה ארוכה שימשו לנו, חבריו מקור לכוח. יעקב היה אהוב ומקובל על חבריו ועל מפקדיו. אבדתכם היא גם אבדתנו. זכרו של יעקב ודרך לחימתו הם חלק בדרך הייסורים של מדינה זו לביטחון ולשלום;" מדברי חבריו לנשק של קובי עולה דמות של אדם, שהתמזגו בו תכונות של ספרא וסיפא והוא ניחן באומץ לב ובכושר צבאי, אף-על-פי שלא ביקש לעצמו קריירה צבאית. סיפר אחד מחבריו לנשק, שהיה עמו בנגמ"ש, כי באחד הסיורים נכנסו לפתע לתוך מארב של חיילים מצרים, שפתחו עליהם באש כבדה. כל החיילים בנגמ"ש השתטחו ארצה עד יעבור זעם. לפתע קם קובי וה"עוזי" בידיו, והמטיר אש על התוקפים. חבריו צעקו אליו: "אשבל, השתטח, אתה תיהרג". והוא השיב: "אני איהרג מפגיעה שתבוא מלפנים. אני רוצה לראות את המוות מולי ואסתכל בו ישר בתוך עיניו". המשפחה הקימה לזכרו חדר קריאה ותרבות בישיבה התיכונית "מרום ציון" בקרית-הנוער בירושלים; דברים לזכרו ראו אור ונאמרו בערב שהתקיים בבית "יד לבנים" בתל-אביב ביום 18.4.1974, ביוזמת המשפחה והחברים.