David Margalit

בן משה ושרה. נולד ביום י"ג בניסן תרפ"ד (17.4.1924) בעיר רדום אשר בפולין. גדל בתוך המשפחה ציונית אמידה בבית אשר נתנה לבנה חינוך לאומי. למד בבית-ספר יסודי ותיכון והשתייך לתנועת הנוער הציוני "עקיבא". עד שפרצה מלחמת-העולם השנייה לא ידע דויד סבל כלשהו ולא עברו עליו זעזועים, אך בשנת 1939 באו הגרמנים והחרימו את עסקי אביו וגיטו הוקם ברדום, אשר בו עברו על דויד, יחד עם כל שאר יהודי פולין, כל מיני צרות ותלאות. בשנת 1941 הצטרף לשורות הפרטיזנים אשר לחמו בסביבות רדום. בשנת 1942 היתה ה"אקציה" הגדולה והוריו נשלחו לאושוויץ ודויד ואחותו נשארו בגיטו לבדם. אחרי השגת תעודות מזוייפות של נתינים פולנים הצליחו דויד ואחותו לברוח דרך סלובקיה להונגריה (כי בינתיים נודע לגרמנים על פעילותו המחתרתית); לכאן הצליח דויד להבריח גם את ארושתו. תודות למראהו הארי, התקבל דויד בבודפשט כפליט נוצרי והתחיל עובד כנהגו של שר-החקלאות ההונגרי ועל-ידי כך היה לו חופש תנועה ופעולה אשר עזרו לו לארגן פעולות הברחה להצלת יהודים במסגרת המחתרת ההונגרית. עם כיבוש הונגריה על-ידי הגרמנים היה דויד פעיל בהעברת פליטים יהודים מהונגריה לרומניה, עד אשר נתפס על-ידי הצבא ונאסר. אבל הוא הצליח לברוח ממאסרו ובעזרתו של אחד מחסידי אומות העולם (אשר עליו הרבה דויד לספר בזכרונותיו) הוא המשיך בפעולות-ההצלה. עם הכיבוש הרוסי עבר דויד לרומניה ושם שימש כמדריך בתנועת-נוער ציונית. לבסוף, באוקטובר 1945, הגיע לארץ עם אשתו באניה "טרנסילבניה". הם הצטרפו יחד לקיבוץ תל-יצחק, וכעבור שמנה עברו לגור בבת-ים, מקום בו חי עד יום נפלו. עם בואו הצטרף מיד לשורות ה"הגנה" והשתתף במלחמת-הקוממיות מתוך מסירות ודאגה ומילוי שלם של כל תפקיד אשר הוטל עליו. הוא היה מראשוני המגוייסים במלחמת- הקוממיות והיה פעיל ומוכן תמיד לכל משימה. מעולם לא התאונן על קושי או מחסור. עם כיבוש יפו יצאה הפלוגה לדרך ירושלים והוא נלחם על לטרון ופרוזדור ירושלים. המלחמה נסתיימה ודויד חזר לחיים האזרחיים, הסתדר כחבר ב"אגד" וידע חיי-משפחה שלווים. בשנת 1956 השתתף במערכת-סיני בדרגת סרן, אך כיון שענייני-הבטחון היו קרובים ללבו היה יוצא כקצין מילואים והוצב לחרמ"ש בדרגת רב-סרן ושירת כסגן מפקד-גדוד. בינתיים התיישב על ספסל-הלימודים ושתה בצמא דברי-תורה ודעת מתוך רצון להוסיף ידע. את ימי-חופשתו ניצל תמיד לטיולים כי מאד אהב את הארץ אשר עליה חלם בכל טלטוליו ולתלאותיו. כן היה נהנה להדריך נוסעים ותיירים בנסיעות וביחוד תלמידי בתי-ספר תיכוניים על פני הארץ והיה מרצה לפניהם על מקומות שונים ואתרים. במלחמת ששת הימים היה דויד, כדרכו בעבר, מראשוני המגוייסים, וביום הראשון לקרבותיה, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), מילא תפקיד סמג"ד כקילומטר אחד דרומית לעיר עזה ובשעת חיפוי על יחידותינו בפני אש האויב נפגע באש זו וכך מצא את מותו. הניח אשה ושני ילדים. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. מיום פרוץ מלחמת-העולם השנייה ועד ליום מותו היו חייו של דויד רצופים מעשי-גבורה עילאיים וחירוף-נפש המציינים אדם עדין המוכן להקריב את חייו כדי לאפשר לאדם זולתו לחיות, כדי להציל עוד יהודים ממוות ולבסוף כדי להגן על מולדתו מפולש זר המאיים להשמידנו. במכתב-התנחומים של מפקד-גדודו למשפחתו כתוב בין השאר כי גבורתו של דויד עומדת לנגד עיניהם של חבריו- לנשק ויש בה כדי לרומם את הרוח ולמלא את הלב בגאווה... בעוז רוחו ותושייתו הציל רבים מחבריו. ספר לזכרו, בהוצאת חבריו ו"אגד", יצא לזכרו ונושא את שמו. בחוברת "אגדת בת-ים" הונצח שמו. כן הונצח בחוברת "לזכרם" שהוציא גדודו. בילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות-ישראל - "גוילי אש", כרך ד' - הובא מעזבונו.