Alik Pozdnykov

בנם של רוזה ואלכסנדר. נולד ביום כ"ח בשבט תשמ"ה (19.2.1985) באוזבקיסטן, אז בברית המועצות. ילד שביעי במשפחה. אח ללנה, נטשה, ויטאלי, פבל, סרגיי, סלביק ודניס. אליק גדל והתחנך בבוכרה, מהערים הגדולות באוזבקיסטן. ילד טוב לב, מלא שמחת חיים ואהוב על הבריות. למד בבית הספר היסודי בעיר ומגיל צעיר גילה כישורים ספורטיביים. הוריו הנחילו לו ערכים של ציונות, אהבת ארץ ישראל ועם ישראל. בשנת 1997, כשהיה בן שתים-עשרה, עלה לישראל עם משפחתו. המשפחה השתקעה בדימונה ואליק השתלב במהירות בחיים בארץ ורכש חברים. הוא החל להתאמן בקבוצת האתלטיקה "מכבי בני נגב" והגיע להישגים. מאמנו סיפר על ספורטאי מוכשר וחרוץ שלא ויתר לעצמו והיה אהוב על חבריו. בכיתה ט' עבר ללמוד בכפר הנוער "הדסה נעורים" סמוך לנתניה, בין היתר לאחר שלמד ממאמנו שבכפר משקיעים באימוני אתלטיקה נרחבים. עד מהרה בלט כאצן מצטיין לגילאי קדטים ונוער, התאמן ב"מכון וינגייט" והשתתף בתחרויות רבות בארץ ובחו"ל. בשנים 2005-2003 ייצג את ישראל בריצות 400 ו-800 מטר בתחרויות באירופה. משפחה הייתה מאז מתמיד ערך עליון עבורו. אליק היה בן מסור להוריו ואח תומך ואוהב. הוא כיבד את הוריו והסב להם גאווה רבה. עם אחיו ואחיותיו שמר על קשר קרוב ואהב לבלות עם אחייניו. עם סיום התיכון החליט לזנוח את הקריירה הספורטיבית ולשרת בתפקיד קרבי, שבו ראה שליחות. בשנת 2004 התגייס לצה"ל ושירת ביחידת המסתערבים (ימ"ס) במשמר הגבול. אליק זכה להערכת מפקדיו וחבריו וביצע כל משימה במסירות ובאכפתיות. השתחרר בדרגת סמל ראשון. בשנת 2008 פגש את אולגה והאהבה ביניהם פרחה. ביום 14.4.2009 בני הזוג נישאו בטקס בבאר שבע כשהם מוקפים בחברים ובני משפחה. הם קבעו את ביתם בדימונה, ובמהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים - מיכל, דניאל וטליה. איש משפחה למופת, אב מסור לילדיו ששיחק עימם בכל הזדמנות ודאג לכל מחסורם. אליק חלם על משפחה גדולה ואמר שצריך להביא ילדים מוקדם ככל האפשר כדי ליהנות מהם כמה שיותר. אולגה אשתו סיפרה על בעל אוהב ותומך ואב מעורב שלא החמיץ זמן איכות עם ילדיו. גם כאשר חזר ממשמרת ארוכה בעבודה שיחק ויצא עימם לטיולים. אליק עבד במשך כמה שנים בסוכנות רכב, אך חלומו היה להמשיך לשרת את המדינה. ביום 26.7.2012 התגייס למשטרת ישראל ושירת ביס"מ. הוא שימש כמדריך קרב מגע ביחידה, היה גאה בשירותו וראה בהגנה על המדינה שליחות גדולה. ביצע את משימותיו במסירות ובמקצועיות וזכה להערכת מפקדיו ועמיתיו. חבריו ליחידה מספרים על חבר אמת, אח לנשק שאפשר לסמוך עליו בכל מצב. בשנת 2021 הצטרף ליחידת מג״ן (יחידת מודיעין גבולות נגב), יחידה מובחרת של משטרת ישראל הנאבקת בהברחות סמים ונשק ובפעילות טרור בגבול הדרומי עם מצרים ובגבול המזרח עם ירדן. גם כאן בתפקידו כבלש זכה להערכה רבה. במקביל לעבודתו פנה גם ללימודים גבוהים והחל ללמוד לתואר ראשון בקרימינולוגיה ב"מכללה האקדמית אשקלון". אדם רחב לב ומלא נתינה. חבר טוב ונאמן, נכון תמיד לסייע לכל קרוב או חבר. בטוב ליבו הפיץ אור ושמחה בכל מקום שבו היה. בשעות הפנאי אהב לבלות בחיק המשפחה. אחת הפעילויות האהובות עליו הייתה להכין עם ילדיו ורעייתו אולגה פיצה ולעשות פיקניק בסלון. הוא הרבה לארח את בני המשפחה המורחבת ולצלות בשרים על האש ובמעשנה. את הספורט לא זנח, המשיך להשתתף במרוצים שונים, בין היתר בדימונה, באשקלון, בבאר שבע ובאילת. אהב כלבים, ואימץ למשפחתו כלב מכלבייה. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. באותו סוף שבוע אליק עבד כשוטר מאבטח בפסטיבל המוזיקה "נובה" ליד קיבוץ רעים. עם תחילת המתקפה דיבר עם אולגה אשתו וסיפר לה כי יש חשש לחדירת מחבלים וכי הוא אינו יודע מתי יחזור הביתה. לאחר מכן שלח תמונה שלו וכתב "אני אוהב אתכם". אליק היה בין השוטרים החמושים היחידים במתחם המסיבה. הוא עמד עם נשק בכניסה ומייד חתר למגע. במצלמת הגוף שלו הוא נראה שולף את הנשק, שומע יריות והולך לכיוונן. כך עיכב את המחבלים ככל יכולתו ונתן למבלים זמן להימלט ולתפוס מחסה. לחבר כתב "כל כך חבל שיש לי מעט תחמושת". הוא נלחם בגבורה עד הכדור האחרון, אומץ ליבו והקרבתו הצילו בוודאי עשרות חיים אם לא מאות, שכן הוא מצא את עצמו כקו ההגנה היחיד בין משתתפי הפסטיבל לבין המחבלים. מעשיו העניקו לאנשים את הזמן היקר לברוח ולהסתתר, עד אשר נורה ונהרג. רב-סמל מתקדם אליק פוזדניאקוב נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן שלושים ושמונה בנופלו. ביום כ"ו בתשרי (11.10.2023) הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה, בהלווייתו השתתפו מאות אנשים שכיבדו את מעשה החיל האחרון שלו. הותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן, שתי אחיות וחמישה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל בכיר. אחיו סלביק (ויאצסלב) כתב: "אני נחנק מדמעות בגעגועים אליך. אתה כל כך חסר לי. אוהב אותך, אח קטן שלי". אחייניתו ספדה: ״בשבילי אליק היה הדוד הכי טוב שקיים... כשהוא היה נכנס לחדר פתאום החדר היה מואר וגדול מרוב שמחת החיים שהייתה לו. ביטחון המדינה ולהציל כמה שיותר אנשים היו חשובים לו. זה היה חלק מהאופי שלו... החור שבלב לעולם לא יתמלא... אומרים שהזמן מרפא את הגעגוע, אבל זה להפך, עם הזמן הגעגוע רק גובר״. כתבה חברתו מילנה: "כמה געגועים אליך, אליק. אתה לנצח תהיה חרוט בליבי. הלב הענק שלך תמיד ילווה אותי והלוואי וזה היה רק חלום רע. נוח על משכבך בשלום". לזכרו של אליק הועלה סרטון ובו בני משפחתו מספרים עליו ועל גבורתו. הסרטון זמין לצפייה ביוטיוב. "בית הספר גבריאל לאומנות הבמה" בדימונה, שבו לומדים ילדיו של אליק, ערך יום גיבוש לזכרו ובו נערכו תחרויות ספורט. תלמידי בית הספר הכינו פיצה לפי מתכון של אליק במסגרת פרויקט "מתכון עם זיכרון" וכתבו ספר בשם "גבורה שבלב" השואב השראתו מסיפור הגבורה של אליק. קהילת יוצאי בוכרה ערכה טקס הכנסת ספר תורה לעילוי נשמת הנרצחים והנופלים בני הקהילה במהלך השבעה באוקטובר, ובהם אליק. אליק מונצח באתר גלעד המשטרתי, לשם הועלה אלבום תמונות שלו, ובאנדרטה במכללת השוטרים בבי שמש. במכללה נקרא צוות בקורס בלשים ''מחלקת אליק''. במועצה האזורית עמק חפר ורשות ניקוז ונחלים שרון החליטו על הקמת אתר ההנצחה ''חורשת נוף ילדות'' לזכרם של חללי המלחמה מהיישובים ומ"הדסה נעורים", ובהם אליק.

Sgt. Maj. Alik Pozdnykov, 38, a detective in the Israel Police’s Magen unit, from Dimona, was killed on October 7 battling the Hamas attack on the Supernova music festival.

That morning, Alik was on duty as one of the hired police officers working at the festival, where he arrived Friday night.

His wife called him with the start of the rocket fire, and he told her “it looks like a war is starting.” At 7:48 a.m. he sent her a selfie and wrote: “I love you guys.”

At 8:06 a.m., Alik sent a friend a message saying that he was trying to battle the Hamas gunmen but he had only one bullet left. That was the last anybody heard from him. His wife was informed that evening that he had been killed.

He was buried on October 11 in Dimona. He is survived by his wife, Olga, their three children, Michal, 10, Daniel, 7, and Talia, 2, and his seven siblings, Elena, Natasha, Vitaly, Pavel, Sergey, Vyacheslav (Slav) and Denis.

Alik was born in Bukhara, Uzbekistan, the seventh of eight children in a Jewish family with Polish-Ukrainian roots that fled Nazi persecution, according to an Israel Police eulogy.

In 1997, when Alik was 12, his family moved to Israel and settled in Dimona, where he discovered his love of sports and in particular running. His coach got him to move to the Hadassah Neurim Youth Village near Netanya, where he focused on sports, joined the Wingate Institute and represented Israel overseas in the 400m and 800m races.

In 2004 he graduated high school and decided to put sports aside in order to join the Border Police, serving in the Yamas covert tactical unit for three years. After his release, he joined a friend working in car sales, and in August 2012 he joined the Israel Police.

Throughout his service, Alik served in special ops units, and as a combat training instructor and in 2021 he joined the Magen unit, dedicated to combating drug and weapons smuggling on the eastern and southern borders.

Alik met Olga in 2008 and they married in 2009, and they welcomed their three children in 2013, 2015 and 2020.

“If he was going to fall in battle, it would be while on duty,” his brother, Slav said in a memorial video. “It was in his soul — his work and his love of the country… He was very, very proud to serve his country.”

Olga said in the video that “it’s so hard, it’s really hard,” and her youngest daughter still asks when Dad is coming back all the time.

“Alik was a very good dad, a very good husband, just a good person in general,” she said. “Every minute that he was home, he was with the kids. He’d come home after a shift, sleep for a few hours and then take the kids on a trip, to play, whatever. He was always with the kids. Family to him is very important.”