Nehoray Amitay

בנם של חגית והראל. נולד ביום א' באדר א' תשס"ג (2.2.2003) במושב רינתיה הסמוך לפתח תקווה. אח למתן יוסף, איתמר שלום ומאיה.
נהוראי לוי גדל והתחנך ברינתיה, למד בגן הילדים ובבית הספר היסודי במושב נחלים הסמוך. בהמשך למד בישיבת "אורט שלהבת" בשוהם, וכשהגיע לכיתה י' עבר לתיכון "אמי"ת נחשון" בשוהם. הוא הצטרף למגמות הספורט והביולוגיה של בית הספר וסיים את לימודיו בהצלחה רבה.
נהוראי היה יפה בלורית ותואר, תיארו אוהביו. גבוה, חייכן, בעל עיניים כחולות, טובות וחמות, וחיוך קבוע על הפנים. התנהלותו הייתה צנועה ושקטה, אך מלאת נוכחות. הוא ידע לשבת ולהקשיב לכל אחד, הייתה לו סבלנות לשמוע ילדים ומבוגרים וכל אדם באשר הוא. בעל רגישות אינסופית לסובבים אותו, ויכולת לעזור לאנשים בצניעות, כמעט בלי שמרגישים.
מילדות היה ספורטאי בכל רמ"ח איבריו. אהב את כל תחומי הספורט, התאמן גם באגרוף תאילנדי ובסקייטבורד ובעיקר אהב כדורגל. היה אוהד של קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים". במסגרת התיכון למד במכללה האקדמית "וינגייט" בנתניה במטרה להיות מאמן כושר ומאמן אישי.
תמיד שאף למצוינות, ובכל פעם שניסה דבר חדש, לא ויתר עד שהצליח. הסב גאווה רבה להוריו, היה אהוב ונערץ על אחיו ושימש דוגמה ומופת לכל הסובבים אותו. הוריו מספרים שתמיד כיבד אותם ונענה לכל בקשה שלהם בשמחה.
בתיכון הכיר את הגר טולדו, והשניים התאהבו. "היה ברור לכולם סביבנו שזאת לא אהבה רגילה, היה שם מעבר", כתבה הגר. "שני ילדים שמתחילים לצאת בגיל שבע-עשרה לא יכולים להתחבר ברגש ברמה גבוהה כל כך, אבל אצלנו זה בדיוק מה שהיה. היה ברור שזה יהיה לנצח".
ב-18.8.2021 התגייס לצה"ל, ושירת בגדוד 13 של חטיבת "גולני". סיים מסלול טירונות בהצטיינות. משם המשיך ישירות לקורס מ"כים ומיד לאחר הקורס נשאר להדריך בבית ספר למ"כים. לאחר מכן חזר לבא"ח גולני והיה סמל מחלקה. משם עבר לגדוד 13 שהוצב בתקופה הזו בקו עוטף עזה במוצב נחל עוז. השירות הצבאי היה עבורו לא רק שירות חובה אלא משימת חיים שמילאה אותו בתחושת משמעות וגאווה. תמיד היה הראשון "לשפצר" את הנשק, הקפיד לשמור על הציוד שקיבל והצטיין בכל אשר עשה.
המפקדים של נהוראי לוי מספרים על חייל שהיה תמיד מקצוען. חייליו סיפרו על מפקד שכולם העריצו – גרם להם לרצות להשתפר, תמיד שמר על הכללים, ביצע את כל המשימות בצורה הטובה ביותר ולא הצליח להוריד את החיוך מהפנים גם כשפיקד עליהם.
ביום חמישי, 5 באוקטובר 2023, יומיים לפני חג שמחת תורה תשפ"ד, הגיעו הוריו, אחותו מאיה וחברתו הגר לביקור במוצב נחל עוז שבו שירת. נהוראי, שהיה על תקן מפקד המחלקה למרות שלא הוכשר כקצין, לאחר שמפקד המחלקה הקודם יצא לחופשת שחרור, התכונן להעביר את סוף השבוע בבסיס יחד עם חייליו, והיה חדור מטרה ומלא מוטיבציה כהרגלו.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
בסיס נחל עוז היה מהמקומות הראשונים שהותקפו על ידי מחבלים רבים שפלשו אליו. בתחילת המתקפה קפץ נהוראי למיגונית הפלוגתית ויחד עם מפקדיו קיבל אחריות על הגזרה המערבית של המחנה, שם נלחם עם לוחמיו וסגן מפקד הגדוד. במהלך הלחימה נפגע סגן מפקד הגדוד באורח אנוש, הוא פונה למיגונית התאג"ד וכוח בפיקודו של נהוראי נותר הכוח היחיד שבלם את החדירה מדרום וממערב.
נהוראי ייצב קו הגנה מול חדירת המחבלים מהכיוון הדרומי ונלחם בעוז לבלימת הגעת המחבלים. בשלב מסוים במהלך הקרב נפגע אחד מלוחמיו כתוצאה מרחפן מטיל רימון. נהוראי פיקד על פינוי הפצוע למיגונית בשעה שגם הוא פצוע מרסיסים. נהוראי תפס פיקוד על הכוח שהתבצר במיגונית והתחיל לנהל את הלחימה משם.
למרות שנורה ונפצע בידו, המשיך נהוראי להילחם במשך שעות ארוכות. גם כשנפצע שוב, לא הניח את נשקו והגן בחירוף נפש על חבריו, אירגן את הלוחמים, חילק גזרות חיפוי ונלחם מול מתקפות חוזרות ונשנות. אך בפעם השלישית, נפגע מרימון שנזרק לעברו, נפצע קשה ומת מפצעיו. בזכות גבורתו וגבורת הלוחמים שלצידו, רוב החיילים שהיו במיגונית ניצלו.
שמונה-עשר לוחמים מגדוד 13 של חטיבת "גולני" נפלו בקרב על מוצב נחל עוז.
סמל ראשון נהוראי לוי אמיתי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.
בתחקיר הצבאי שבוצע לאחר הלחימה ופורסם על ידי צה"ל נכתב כי "סמל ראשון נהוראי לוי אמיתי ז"ל גילה במעשיו עוז, פיקוד מלפנים בראש לוחמיו, דבקות במשימה, נחישות, אחריות פיקודית, אומץ לב ורעות תחת אש כאשר פעל במסירות להגנה על חבריו לנשק ועל המחנה כולו".
הוריו כתבו: "שמך נהוראי, כשמך – אור היה בכל מקום שהיית בו. החיוך התמידי שלא נמחה מעל פניך, העדינות והאצילות שקרנו מפניך. היו בך עוצמה מחד וצניעות מאידך... נהוראי אתה מקור גאווה עצום בשבילנו, סמכנו עליך שתמיד תבחר את הנתיב הנכון, שהמטרה שלך היא תמיד לעשות טוב, אם זה למשפחתך, לסובבים אותך ולכל עם ישראל. אנחנו מבטיחים לך כי בכוח האמונה נמשיך קדימה את מורשתך ולמרות הקושי נמשיך להילחם ולנצח בעזרת השם".
עוד כתבה אימו: "'חיים שלי', כך היה רשום השם שלך אצלי בנייד. נהוראי ילד מדהים שלי, שלא ידע לעשות רע לאף אחד... ילד יפה תואר שלי עם העיניים הכחולות והתמימות, שאהב את הצבא ונלחם למען החיילים שלו עד הדקה האחרונה, עד שנפגע ולא יכל לעזור יותר לחיילים שלו. כמה געגוע יש לכל המשפחה, איזה חור בלב נשאר לנו. עדיין מתקשה להאמין שלא תחזור, חיים שלי. אני עדיין מחכה שתיכנס ותחבק אותי, שיגידו לי שזו טעות, שאתה בסדר. מחכה שתפתח את החלון בחדר שלי כמו בפעם האחרונה שבאת הביתה ותגיד 'אימא' עם חיוך על הפנים ואני רק אחבק אותך שוב ואתן לך מלא נשיקות ואריח אותך שוב, לפחות עוד פעם. לפחות עוד פעם".
"נהוראי האהבה של חיי", כתבה הגר. "לא היינו צריכים אף אחד ושום דבר, רק אחד את השנייה. האהבה שלנו פרחה מידידות וחברות כנה ואמיתית, והיה ברור מההתחלה שזה זה. שום דבר לא יכל לעצור אותנו, הבדלי אורח החיים שלנו, המרחק שנאלצנו לחיות איתו בזמן השירות הצבאי, הגעגוע והזמן היו חלשים לעומתנו. שום דבר – עד השבעה באוקטובר... למדנו וגדלנו ביחד, מילדים קטנים עם אהבה גדולה, לבוגרים עם אהבה ענקית. חודשיים אחרי, ואני עוד מתפללת שהסרט הזה ייגמר ושתחזור, ובשקט תיכנס מתחת לשמיכה ותחבק אותי עד שייגמר הכאב. אני אוהבת אותך פרצוף יפה שלי, המלאך השומר שלי, הנפש שהייתה טובה מדי לעולם הזה, הנפש התאומה שלי, זה שהיה רב איתי עד אמצע הלילה עד שאיכנע ואסכים לקבל שאתה אוהב אותי יותר. מתגעגעת עם כל הלב".
"בהרבה מקומות כשמבקשים לבחור מישהו שהיה משמעותי בשבילך, נהוג לבחור מישהו מהמשפחה או חבר קרוב", כתב ביום הזיכרון חייל שלחם עם נהוראי, "אבל מה אם אני אגיד לכם שמי שאני אבחר זה דווקא מישהו שהכרתי פחות משלוש שעות והחלפתי איתו לא יותר מחמישה משפטים? אז הסיפור מתחיל בשבעה באוקטובר במוצב נחל עוז, אני נמצא בכוננות שגרתית במהלך השבוע, לא מכיר כמעט אף אחד מהחיילים האחרים. בשעה 6:20 אני יוצא מהחדר עם הכלבה שלי למרחב המוגן, אחרי מטח כבד של טילים מעזה. אני מגיע למיגונית יחד עם אנשים שלא ראיתי בחיים, מנסים להבין מה קורה שם בחוץ. אחרי כמה זמן מגיעים שלושה לוחמים פצועים, נהוראי אחד מהשלושה. ונהוראי שהיה המפקד שלהם, מתחיל להסביר לנו שחדרו מחבלים למוצב ושאנחנו חייבים להגן על עצמנו. מהרגע הזה הוא תופס פיקוד על המיגונית ואני מצטרף אליו... שני לוחמים שעד לפני כמה דקות לא ראו אחד את השני, נלחמים זה לצד זה כאילו מכירים כבר שנים. בין הזמן שבו אנחנו מנהלים את הקרב מול המחבלים ואומרים לשאר החיילים במיגונית מה לעשות, נהוראי התחיל לשאול אותי שאלות עליי, קצת להכיר, רגע של שפיות בסיטואציה שכזאת. צחקנו שכשהכול ייגמר ניפגש בים להכיר קצת יותר אבל כמה דקות אחרי הוא נפגע מרימון ונהרג. בים כבר לא ייצא לנו להיפגש. למרות שנהוראי כבר הגיע פצוע למיגונית, הוא המשיך להילחם ופיקד על המיגונית עד הרגע האחרון, ובכך הציל חיים רבים ברגעיו האחרונים".
בבית הספר "אולפנת הדר גנים" בפתח תקווה, שלמדה בו מאיה אחותו של נהוראי, נשתל עץ לזכרו תחת השם "עץ החיים". "העץ יצמח איתה בבית הספר", כתבה אימו. "מקווה שאתה שומר עליה מלמעלה".
באתר REMENBER.BIO הוקם עמוד לזכרו ובו סיפורים ותמונות מתחנות חייו.
עמוד נוסף לזכר נהוראי הוקם כחלק מפרויקט ההנצחה של קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים" לאוהדי הקבוצה שנרצחו ונפלו במלחמה. בעמוד ניתן לשתף סיפורים וזיכרונות מההיכרות עמו.

Staff Sgt. Nehoray Levi Amitay, 20, a squad commander in the Golani Brigade from Rinatya, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of the Nahal Oz IDF outpost.

Nehoray was on duty at the Nahal Oz base when the Hamas onslaught began, and his family said he helped to battle the invasion of dozens of terrorists of the outpost. At a certain point in the fighting, they said, he arrived at a bomb shelter which was also overrun by Hamas gunmen.

There he continued to battle the terrorists despite being wounded in his hand, and was then shot a second time but kept fighting, before he was wounded a third time and killed, his family said.

He was buried on October 12 in Yehud. He is survived by his parents, Hagit and Harel, and his siblings Matan, Itamar and Maya, as well as his girlfriend Hagar.

Born and raised in Rinatya, a small moshav in central Israel, he attended high school in nearby Shoham, focusing his studies on sports and biology, according to an online eulogy.

He loved skateboarding and soccer, especially his beloved Beitar Jerusalem team, his family said.

His girlfriend of the past three years, Hagar Toledo, wrote on Instagram to “Nehoray, the love of my life.”

“We didn’t need anyone or anything else, just each other,” she wrote. “Our love blossomed from true and real friendship, and it was clear from the beginning that this was it. Nothing could stop us — not the difference in our lifestyles, the distance we had to live with during our army service, the longing and the time were weak in the face of our bond.”

Their plans for the future included just each other, she wrote. “We weren’t thinking of a big trip for self-discovery, just the two of us in southern Italy with pizza, that was enough. We wanted to find a studio apartment in the moshav, close enough to our families, to call it home, because a room is just a room, the togetherness is home.”

“I love you, my beautiful face, my guardian angel, the soul that was too good for this world, my soulmate, who would argue with me until the middle of the night until I’d fold and agree to accept that you love me more,” she added. “I miss you with all my heart.”

His mother, Hagit, wrote online to “Nehoray, my wonderful boy, who never did anything bad to anyone, with a constant smile on his face.”

“My beautiful boy, with innocent blue eyes who loved the army and fought on behalf of his soldiers until the last moment, until he was wounded and couldn’t help his soldiers anymore,” she wrote.

“The whole family has such longing, you’ve left such a hole in our hearts,” Hagit added. “It’s still hard to believe that you won’t come home. I still keep waiting for you to walk in and hug me and tell me it was a mistake and that you’re OK. I’m waiting for you to open the window of my room like you did the last time you came home and say ‘Mom’ with a smile on your face, and I’ll just hug you one more time and give you lots of kisses and smell you once more. Just one more time. Just once more.”